תל אביב ריקה: "גם אם המצב יימשך תקופה ארוכה - נדע לתת מענה לתושבים"

בחפ"ק שהקימה עיריית תל אביב, מוצגים נתונים לעיני כל הנוכחים 24 שעות ביממה, כתזכורת מתמדת לסדר העדיפויות הנוכחי.

נכון ל-14.6, יום שישי האחרון, בשני האירועים הסמוכים במרכז העיר, דווח על 41 פצועים ו-300 מפונים, ששוכנו במלונות בובו ומטרופוליטן. ב-16.6, יומיים לאחר מכן, נוספו 14 פצועים ו-487 מפונים, השוהים כעת במלונות גרנד ביץ', פירמה וטל.

"האמת היא שאנחנו ערוכים לתסריט הזה כבר שנים, ולכן הגענו אליו במוכנות גבוהה", אומר אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל אביב. "אנו מוכנים ברמה של מקלטים ציבוריים, מתן מענה מהיר לציבור ופינוי תושבים למלונות. גם אם המצב יימשך תקופה ארוכה, לצערנו, נדע לספק מענה לכל התושבים, ואנו יודעים בכל רגע היכן נמצאים המפונים שלנו".

הרחובות המופיעים על המסך הגדול משתרעים לרוחבה ולאורכה של העיר, וחוצים אוכלוסיות ומגזרים. בצפון העיר, המפונים מגיעים משכונה שקטה ומנומנמת. במרכזה, בין פרויקטי התמ"א הבלתי פוסקים לבין המשולש ההיסטורי והמוזנח של אלנבי-מוגרבי בואכה חוף הים והשגרירות האמריקאית, נמצאים צעירים, בליינים ועובדים זרים. הרחובות חסומים, אין יוצא ואין בא, והתפאורה רחוקה מלשקף מחירי נדל"ן של 65 אלף שקל למטר רבוע. התמונות הכואבות מזכירות מראות מעבר לגדר.

ובין לבין? רשת ה"בייקרי", שפותחת בימים כתיקונם את שעריה ב-07:30, עושה זאת מאז פרוץ המלחמה רק ב-08:00 – סימן ברור שמשהו השתבש. אבי, מילואימניק בפיקוד העורף, מערבב לעצמו קפה, מי יודע כמה במספר, עם שניים וחצי סוכר: "כן, אני יודע שזה מוגזם, אבל זה כנראה משהו פסיכולוגי. בחיים לא שותה עם כל כך הרבה סוכר".

בחוף הים של העיר, חלק מהמסעדות פתחו רק כדי שהרצים יוכלו לשתות קפה. תדי שאולי, מוותיקי העיר ללא הפסקה, שומר על החיוך כשלקוחות מספרים לו על איתות מבאר שבע וממהרים לעזוב. צמד המילים "מס רכוש" הפך שגור בקרב באי המקום, מונח שתל אביביים לא הכירו בשנים האחרונות וכעת נפוץ בבתים רבים. "פתחנו היום כדי לתת לעצמנו ולאנשים קצת אסקפיזם. נסגור ב-17:00, אבל לפחות נגיד שפתחנו," מחייך גיא גמזו, השף ואחד השותפים במסעדה בחוף הים, שכל עסקיו האחרים בעיר סגורים.

לא רחוק משם, מיתר ושחר עומדים מול המטבח של דירתו של מיתר, שעבר בלילה אחד עיצוב מחדש וכעת תלוי בין שמיים לארץ, סמוך לעץ הפיקוס. קשה לזהות כאן זעם או כעס, אלא להיפך – הבנה זה המצב. תל אביב נמדדת לא רק כסמל השפיות והבחירה בחיים, אלא גם בשל העובדה, שהיא מסרבת להוריד ראשה אל מול האיום האיראני.

למי שלא מבקר בעיר בימים אלה, ניתן לומר כי לאחר השעה 17:00 היא מתרוקנת לחלוטין, ורק שאון האוטובוסים נשמע למרחוק. כמו בימי הקורונה, אך שקט יותר. בפארק הירקון ובטיילת יש מעט רצים. המשות, לכולם? הם רצים בקצב מהיר, כאילו מבינים שבמקרה של אירוע הם חשופים ויצטרכו לרוץ מהר יותר למצוא מחסה. בים, שבעונה זו מלא בדרך כלל, נמצאים רק הגולשים הזקוקים לאדרנלין. בשלב מסוים, המציל מזכיר לאמיצים שנכנסים למים הקרים כי הדגל שחור ועליהם לצאת בדחיפות. שגרה, אבל רק לכאורה.

כשאנחנו מגיעים לשכונה הצפונית שנפגעה, אנו פוגשים את הוריו של העיתונאי איתי אנגל, שביתם ניזוק מפיצוץ סמוך. הם הספיקו להגיע למקלט הבניין עם הפיצוץ שהחריד את הרחוב. שעות ספורות לאחר האירוע, חברת שפע של העירייה כבר משפצת את הכביש כדי להשמישו לציבור.

זמיר, שממשיך להתרוצץ בין הזירות מרצין לרגע כשהחושך יורד ורק שליחי האוכל למינהם טסים ברחובות: "זוהי שעה היסטורית למדינת ישראל בכלל ולעיר תל אביב בפרט, אני חושב שעל אף מצב הרוח הקשה מאד בעיר, אנשים נשארים ממושמעים, הם מבינים שעכשיו הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך ולציית להוראות שמצילות לכולנו את החיים, נעבור את זה, ייקח כמה שייקח".