אני זהר חרוב, בן 27, מקיבוץ ניר יצחק. גדלתי בדרום, בין שדות מוריקים לשמיים פתוחים. חבר הילדות שלי, אריאל קוניו מניר עוז, תמיד היה שם, עם חיוך שיכול להאיר את הלילה הכי חשוך. היום, 12 ביוני 2025, אריאל אמור לחגוג את יום הולדתו ה־28, אבל הוא כלוא כבר 615 ימים בשבי בעזה, יחד עם אחיו דוד, עוד שנה עברה ועוד יום הולדת שהיו צריכים לחגוג פה איתנו.
אריאל ואני מכירים קרוב ל־14 שנה, חלקנו אהבות ראשונות ביחד, היינו ביחד בכל המגמות בבית הספר, עבדנו ביחד וטיילנו המון ביחד ברחבי העולם והיו לנו עוד חלומות רבים לעתיד. אין יום שעובר ואני לא חושב עליו אם הוא בסדר ויודע שאנחנו לא שוכחים אותו, שרק מחכים לו בבית בזרועות פתוחות (ומנגל דולק).
הלב שלי נשבר כשאני חושב עליהם. על ארבל יהוד, בת זוגו של אריאל וחברה קרובה שלי, ששוחררה בינואר 2025 ומחכה לו עם כאב שלא מרפה, שואבת ונותנת כוח ללואיס וסילביה הוריו ודואגת להכין לו פינה חמה בבית לכשיחזור עם חדר גיימינג, מרפסת יפה ומזכרות מהחלל שרק חלם עליהם. על שרון קוניו, אשתו של דוד, שממתינה גם היא, יחד עם אמה ויולי הקטנות, שזקוקות לאבא שלהן.
היינו אמורים לנסוע יחד למצפה כוכבים במצפה רמון שבוע אחרי 7 באוקטובר. לתפוס רגע של שקט, להביט בשמיים ולדבר על החלומות שלנו. אריאל תמיד אהב את הכוכבים, את הרעיון שיש שם בחוץ משהו גדול יותר. עכשיו, אני חולם רק על היום שבו הוא יחזור. אולי אז ניקח אותו באמת למשלחת של נאס"א או SpaceX, נסתובב שוב בעולם כמו פעם, ונגשים כל מה שהוא ירצה. אבל לפני הכל אנחנו חייבים להחזיר אותו ואת דוד הביתה.
יותר משנה וחצי עברו, 53 חטופים חיים וחללים עדיין שם, בעזה. כל יום הוא נצח עבורם ועבור המשפחות שלהם. בקיבוצים כמו ניר עוז וניר יצחק, כל חטוף הוא לא רק שם, הוא חיים שלמים: זיכרונות, סיפור, תקווה שנגדעה. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כאילו זה לא קורה. עסקת חטופים היא לא רק צורך אלא היא חובה מוסרית. להחזיר את החיים כמו אריאל ודוד שזקוקים לנו עכשיו, ולהביא את החללים למנוחת עולמים, כי משפחותיהם ראויות לקבורה בכבוד
.
אני קורא לממשלה: תנו עדיפות לחטופים! שימו את הפוליטיקה בצד! ראינו שעסקאות כמו זו ששחררה את ארבל יכולות לעבוד. אנחנו צריכים פתרון כולל, צריך להחזיר את החיים לשיקום ואת החללים לקבורה. ראינו אתמול כמה זה חשוב עבור יקיריהם ועבור הקהילה שג'ודי, שהיתה מורה לאנגלית בשכבה שלנו, וחגי בעלה, בני קיבוץ ניר עוז, חזרו לקבורה ראויה בארצם.
ולנו, האזרחים יש כוח. תדברו על אריאל, על דוד, על כולם. תתמכו בארבל, בשרון, במשפחות. הם הלב שלנו, וכל עוד חברינו נמצאים שם - השיקום לא יתחיל!
הכותב הוא בן קיבוץ ניר יצחק, חברו של אריאל קוניו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו