הנהגה יקרה, המשפחה שלי מתפרקת, אנחנו חייבים אוויר - ומייד

בקרוב יתקיימו מסיבות סוף השנה בגנים, ויש לא מעט ילדים שלא יזכו שאבא שלהם יגיע למסיבה. למה? כי אבא כבר למעלה משנה וחצי משרת במילואים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאבא נעדר מאירוע משמעותי. לילדים שלי זה קרה בראש השנה, בסוכות וגם בחנוכה. אבא נמצא איפה שצריך אותו, בעזה ובלבנון, רק לא במקום שבו המשפחה שלו צריכה אותו - בבית.

220 ימים שבהם הוא לא היה בבית מאז 7 באוקטובר, במהלכם כל ערב לפני שהם נרדמים הילדים שלי שואלים "ומה אם אבא לא יחזור?". בלילות הם מתעוררים באמצע הלילה עם בריחות שתן ותוהים איפה הוא. באותם ערבים אני יוצאת אחרי ההירדמות אל סלון חשוך ונכנסת למיטה ריקה.

אלו 220 ימים ולילות שהם 316,800 שניות שבהם אני מתה מבפנים מרוב דאגות. 220 יום. אתם קולטים בכלל את המספר?

הוא עייף שונה ומנותק ואני קצרה ומותשת

מדי פעם הוא חוזר הביתה לחודשיים-שלושה. חוזר אחרת, שונה, עייף, מנותק, מנסה להתחבר מחדש. אני כל כך רוצה לתת לו רגע להתאושש אבל אני בעצמי עצבנית, קצרה, כל כך מותשת. כמעט לא מזהה את עצמי. ואז בלית ברירה ובאפיסת כוחות מתחילה מלאכת ההרכבה והאיחוי מחדש.

אנחנו נדרשים להרכיב שוב את הפאזל המשפחתי שלנו, נדרשים לפנות לאינספור טיפולים - רגשיים, זוגיים, אישיים, הדרכות הורים, כל מה שצריך כדי לתקן את מה שהתפרק ונשבר. וכשכבר מתחילים לראות ניצני החלמה, של שיקום האמון הזוגי והאמון בינו לבין הילדים שהנה "אבא פה והכל בסדר", שוב מגיעה השיחה. "מאמי, המפקד שלי התקשר" - ושוב מגיע הצו הבא. תיק נארז והוא יוצא בדלת במדי זית ולוקח איתו את מעט האוויר שנותר. וזו לא רק מטפורה. זכור לי רגע אחד שבו לא הצלחתי לנשום. חזרתי למשרד הביתי אחרי שפיזרתי את הילדים בגן. הייתי אמורה לפתוח לפטופ ולהתחיל לעבוד. במקום זה נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות בלי שליטה. לא הצלחתי להירגע (שלום, נעים מאוד, התקף חרדה).

או כמו בפעם ההיא שהוא היה בלבנון ואצלנו נשמעה אזעקה. תוך שניות מסוקי קרב ריחפו מעל הראש שלי ואני שוב מוצאת את עצמי בחרדה. הנפש זועקת לי שאני לא יכולה יותר, שהוא חייב לצאת משם ולחזור עכשיו הביתה. אבל הוא היה מנותק קשר ואני הייתי צריכה שוב לקלף את עצמי מהרצפה. לא פלא שבמהלך התקופה הזו המחלה הכרונית שלי החמירה. הגוף והנפש שלי שילמו גם הם מחיר.

מחיר שאי אפשר להכיל

615 יום לתוך המלחמה, וכבר לא נעים לבקש שוב ושוב עזרה. נותרנו לבד, תרתי משמע. זה קורה אצל כל משפחות המילואים. אני רואה את זה בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה לנשות המילואים בזום. נשים משתפות שהבית שלהן קורס, שהן קורסות, שהזוגיות לא אותו הדבר, שהילדים משלמים מחיר שהם לא יכולים להכיל, שכבר אי אפשר לפנות לעזרה, שהסביבה הפכה אדישה.

וברקע ציבור שלם שמבקש (שוב) פטור מגיוס, (שוב) לא להתחלק בנטל. ואין אוויר - ואין שוויון - רק כעס. וההנהגה ממשיכה מצד אחד לשלוח את האיש שלי למילואים, בזמן שהמשפחה שלי מתפרקת, ומצד שני לפטור כל כך הרבה אנשים שהיו יכולים להתחלק בנטל, ולאפשר למשפחות המילואים לחזור לנשום.

615 יום לתוך המלחמה, ואין אלטרנטיבה אחרת. ההנהגה חייבת להבין שמשפחות המילואים חייבות אוויר. שהילדים שלנו משלמים מחירים גבוהים מדי, כמו גם הזוגיות שלנו, העסק שלי, הקריירה שלו והנפש שלנו.

וברקע כותרות על המשך גיוס אנשי המילואים, ואני תוהה - מה, יכול להיות שהם חירשים? יכול להיות שהם לא שומעים את קול הזעקה שלנו? ואולי היא חלשה מדי? חייבים להתחלק בנטל, אין ברירה אחרת, חייבים לגייס עוד אנשים שיצטרפו לשורות, שייתנו כתף, שיחזירו לנו את האוויר. אין ברירה אחרת. נגמר לנו האוויר.

הכותבת קורל דרליצ'מן היא רעיית מילואימניק, אם לשניים, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה לנשים