שמי עינבר שדמה קידר, במקור בת נתיב העשרה וחברת קיבוץ בארי המון שנים. נשואה לאלעד ואמא לאופיר, איתי, טליה, ואריאל זיו. אני גם כלתם של עפרה וסמי קידר. סמי איש מיוחד ויצירתי, חולה בפרקינסון שנרצח בביתו.
הכרתי את עפרה בגיל 20. מהרגע הראשון ידעתי שהיא לא חמות רגילה - היא הפכה לחברה, לשותפה למסע, אמא שנייה לילדים שלי. היא היתה סבתא מיוחדת והילדים שלי העריצו אותה. בכל אחד מהם יש משהו ממנה.
עפרה היתה בת 70 בספטמבר. התעקשנו לחגוג לה למרות שלא רצתה, כי מי שמכיר את עפרה יודע שהיא כולה צניעות. אז חגגנו לה בדרך שהרגישה בנוח. עפרה היא אמא לאלעד, אורן ויעל. יעל בעלת צרכים מיוחדים ועפרה היתה כל עולמה.
עבורי היא היתה סמל לחריצות ונחישות. בעשור האחרון עבדה בפינת החי בקיבוץ והעניקה השראה לכל הצעירים שעבדו איתה. עפרה היתה גם ספורטאית בנשמה, שלא פספסה אף יום של הליכה.
כתושבי העוטף חווינו לא מעט ימים של אזעקות, אבל מי שהכיר את עפרה יודע שזה לא הרתיע אותה מעולם. להליכה האחרונה בחייה היא יצאה בשבת השחורה בשעה 5 בבוקר. לקראת חזרתה לקיבוץ החלו אזעקות הצבע האדום. התקשרנו אליה בדאגה, ובמהלך השיחה הקשה היא אמרה שבדואים יורים עליה. תוך כדי שאלעד מנסה לומר לה איך להגן על עצמה, שמענו את קולות היריות והצרחות שנשארו חקוקות במוחנו.
כך התחלנו את היום הנורא בחיינו. בוקר שבת שהפך ל־17 שעות של הסתתרות מתחת למיטה, עם ילדיי טליה ואריאל ועם אלעד. שעות של קיפאון, בלי יכולת לתקשר עם העולם החיצון, ופחד להקשיב לכל הודעה קולית שהקליטה אמא שזועקת את נשמתה לעזרה, שמא ישמעו אותנו.
שניים מילדיי, אופיר ואיתי, היו אצל אחותי בנתיב העשרה. כשסוף־סוף פונו משם אחרי 12 שעות - נפרדתי מהם בטלפון בבכי חרישי. לא האמנתי שנשרוד. במחבוא מתחת למיטה דמיינתי את הסבים שלי בשואה, שעברו את זה במשך ארבע שנים. ואנחנו חווינו ליום אחד...
לאחר כמה ימים נאמר לנו שעפרה נחטפה. לאחר חודשיים של תקווה וציפייה להשבתה הכל התנפץ. גילינו שהיא נרצחה ונחטפה לעזה. אני מתנחמת בעובדה שלא סבלה הרבה. הלוואי שהיא היתה יודעת שאנחנו שומרים על יעלי, לומדים להיות ההורים שחסרים לה כל כך.
תמיד חינכתי את ילדיי לשלום ולאהבת האדם ואני רוצה להמשיך ולחנך אותם כך - להאמין בבני אדם ובצבא שלנו שיעשה הכל. את עפרה כבר לא ניתן להציל, רק לתת לנו את הזכות לקבור אותה בכבוד באדמה שכל כך אהבה ולתת מרגוע לנשמה שלה, ושל יתר החטופים המתים.
ביום חמישי האחרון משפחת ויינשטיין־חגי קיבלו את יקיריהם חזרה, ובשבת חולץ גם נטפונג פינטה. למרות העצב, הם קיבלו את תחושת סגירת המעגל המינימלית שאפשר לבקש. גם אנחנו מייחלים לסגירת המעגל שלנו.
לא נוכל להרים את הראש כמדינה בידיעה שהאחים והאחיות שלנו נמצאים בעזה. זוהי חובתנו המוסרית להשבתם - כולם, חיים לשיקום וחללים לקבורה. שתי נשים נותרו בשבי - סבתא עפרה וענבר הימן. עפרה, ענבר ועוד 54 אהובים - חייבים לחזור. אני רוצה להמשיך לקוות שעושים את כל המאמצים להשבתם.
הכותבת היא כלתה של עפרה קידר שנרצחה ונחטפה ב־7 באוקטובר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו