הנשים שמטפלות במשפחות שכולות למרות האובדן האישי: "עשינו בחירה מהלב"

הן שלוש נשים שהשכול היכה בהן. כל אחת מהן איבדה במלחמה אדם קרוב: ליאת את בנה אוֹרי ז"ל, גל את בעלה צביקה ז"ל ומיראל את אחיה דניאל ז"ל. אך לצד האובדן והצער, שלושתן קיבלו החלטה אמיצה: להמשיך לטפל במאות משפחות שכולות שזקוקות להן במסגרת תפקידן במשרד הביטחון.

"זאת דרך חיים עבורנו", הן מסבירות. "למרות התהום שלנו, עשינו בחירה אמיתית, מהלב, להישאר באגף משפחות, הנצחה ומורשת ולהמשיך להיות שם עבור המשפחות השכולות. אנחנו מרגישות שזה מעניק לנו הרבה תעצומות בהתמודדות עם השכול והאובדן הפרטיים שלנו".

"לא מקהה את הגעגוע"

ליאת כרמי היא אמו של סמ"ר אורי כרמי, לוחם גדוד 13 (פלוגה ב', זאבי הדממה) של חטיבת גולני, שנפל ב־7 באוקטובר כשנלחם בגבורה יוצאת דופן מול עשרות מחבלי חמאס בבסיס נחל עוז. בן 21 היה בנופלו.

באותו בוקר עמד הלוחם סמ"ר אדיר אישטו בוגלה ז"ל לבדו בש"ג הבסיס. אורי, ואיתו סמ"ר דור לזימי ז"ל, רצו על דעת עצמם, תחת מטחי פצמ"רים, לתגבר אותו. השלושה לחמו מתוך הש"ג, כשחבריהם הלוחמים נלחמים בבסיס עצמו. הם ניהלו בגפם קרב גיבורים עיקש נגד המחבלים, שארך כשעה, ומנעו מהם ככל האפשר לחדור לבסיס - עד הכדור האחרון, עד שנפלו ביחד.

ליאת (49) מספרת שאורי שלה, ממש כשמו, הפיץ סביבו אור גדול וממגנט. ילד מלא בערכים ובנתינה, עם טוב לב נדיר, שראה תמיד את צורכי האחר. הוא ינק את התכונה הזו מהוריו, ליאת והאב דרור, שמתגוררים בראשון לציון. ליאת אומרת שלמרות הכאב והצער התהומי היא בחרה להמשיך לתרום למשפחות השכול דרך אגף משפחות במשרד הביטחון, שבו היא עובדת בשנים האחרונות.

"לפני חמש שנים החלטתי לעשות משהו בשביל הנפש שלי ועברתי לעבוד כעובדת רווחה במחוז מרכז באגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד. היום אני עדיין עובדת רווחה באגף, אבל אמונה על סיוע וטיפול בבני הגיל השלישי במשפחות השכולות - בכל מה שמגיע להן לקבל.

"הקשר שנוצר ביני לבין המשפחות היה חם מאוד. הייתי אצלן בהרבה מאוד ביקורי בית. היו מצבים שמצאתי אימהות במיטה, כבויות, כשקשה להן מאוד לקום מהיגון. הוצאתי אותן מהבית לכוס קפה, לשיחות נפש, לתמיכה. יש מנעד גדול במשפחות השכול. יש שבוחרים להמשיך בחיים, ויש כאלה שרק שורדים. זה מאוד מגוון, והרגשתי שאני צריכה להכיל הכל".

אחרי 7 באוקטובר, כשהשכול היכה בה אישית, חוותה ליאת, לדבריה, משבר אמונה. "אני אישה מאוד מאמינה, ובהתחלה ראיתי את המוות של אורי בני כעונש", היא מספרת. "האמונה שלי התערערה בצורה קיצונית, אבל בשלב מסוים הבנתי באיזו הודיה אני צריכה להיות. פתאום קלטתי שכל התקופה שבה ליוויתי משפחות, כשנכנסתי אליהן לבתים וללב, הכינה אותי לנורא מכל.

"זה לא מקהה את העצב ואת הגעגוע העצום לאורי. זה לעולם לא ימלא את החוסר שלו, אבל זה כן העניק לי כלים להתמודד בצורה יותר טובה עם השכול שהגיע גם למשפחה שלי. אורי היה ילד שמח, וכך - עם העצב הגדול - גם אנחנו בוחרים לחיות בשמחה".

"לעלות מהמקומות הנמוכים"

גל פרידמן (44) היא עובדת סוציאלית במחוז טבריה באגף משפחות במשרד הביטחון. מסירותה ונאמנותה לתפקיד מרשימות ביותר. שנים ארוכות היא מלווה משפחות שכולות ומסייעת להן בכל דבר. היא אם לשישה ומתגוררת בקיבוץ עין הנציב. לפני שלושה חודשים השכול היכה גם בה: בעלה, רס"ם (מיל') צביקה פרידמן, נפל בפיגוע ירי במחסום תייסיר שבצפון השומרון, בגיל 43. בתקרית הקשה נהרג גם רס"ם (מיל') עפר יונג ז"ל.

"כשהגעתי באותו יום למשרד, הרגשתי בלב פנימה שהפעם זה בדרך אלי", מספרת גל. "שמעתי על פיגוע, וראיתי שצביקה לא זמין - דבר שלא קרה קודם מעולם. לדאבון הלב, התחושה שלי התאמתה".

גל מספרת שמשפחות שכולות רבות שלהן סייעה לאורך הדרך ושבהן טיפלה, הגיעו לנחמה במהלך השבעה - מחווה שריגשה אותה.

"הרגשתי חיבור עצום למשפחות הללו.הרגשתי שעכשיו הן מנחות אותי בדרך שלי. שצריך להמשיך, ושעם כל העצב העצום - זה אפשרי. אספתי את הילדים שלי ואמרתי להם: 'אנחנו נמצאים עכשיו במקום הכי נמוך, ומפה אנחנו צומחים. הבית הזה יישאר בית שמח'".

גל המשיכה בעבודתה, והיא מציינת שהעשייה נותנת לה הרבה מזור וכוח. "אני מרגישה שהליווי הקרוב של המשפחות שעשיתי במשך תשע שנים, עד לאסון שפקד אותנו, מסייע לי. לראות ולחוות משפחות שכולות שנמצאות במקומות הכי נמוכים ומצליחות לעלות למעלה, נותן לי כעת כוח ותעצומות להתמודד עם הגעגוע ועם החוסר של צביקה.

"בתפקידי הנוכחי אני רכזת קבוצות קהילה ומתנדבים, וזה גם מאוד טוב עבורי. צריך לבחור לחיות, לקום בבוקר, להיות בעשייה. גם אם הפעילות שלי מעורבת בדמעות, אני מרגישה כמה זה חשוב עבורי ועבור אלה שאני מלווה אותם".

"אחי היה גאה לראות אותי"

מיראל דנינו־דוידוב עבדה באגף דוברות במשרד הביטחון. אחיה, סמ"ר דניאל משה דנינו, לוחם בגדוד 13 של גולני, רס"פ בפלוגת חשיפה ותקיפה (פחת"ק), נפל ב־7 באוקטובר במוצב ארז. בן 21 היה במותו. הוא נמנה עם הכוח הראשון שחתר למגע, ולחם שם בגבורה עילאית מול מאות מחבלים שחדרו לבסיס.

מיראל מספרת שדניאל היה בן הזקונים האהוב של הבית, והיה אמור לצאת לחופשת שחרור שלושה ימים אחרי מתקפת חמאס - ואז לחזור כעבור חודש לשירות קבע. "דניאל אחי היה ילד של אהבה. היו לו המון שמחת חיים, כריזמה, אור בעיניים ולב ענק", היא אומרת בעיניים נוצצות.

אחרי האסון החליטה מיראל (28) שהיא חייבת לעזוב את מרכז הארץ, יחד עם בעלה וילדתה, ולהתגורר עם הוריה בקריות, כדי לתמוך בהם. נוסף על כך, עשתה עוד שינוי משמעותי מאוד בחייה.

"החלטתי לעבור לעבוד באגף משפחות של משרד הביטחון. דווקא מתוך הכאב האישי שלי נולד בי הצורך לעשות משהו מאוד מחזק ומשמעותי עבור המשפחות השכולות. בשבילי זאת שליחות להיות איתן, לסייע, ללוות. זה ריפוי לנפש שלי להתמודד עם הכאב דרך הטיפול בשכול של אחרים, ושלי".

היא מוגדרת כעובדת רווחה במחוז חיפה, ואחראית על כל התחום הכלכלי מול המשפחות הרבות שבהן היא מטפלת. "אני חושבת שדווקא בגלל האסון הפרטי שלי יש לי יכולת הבנה עמוקה לצרכים של המשפחות האחרות. זה סוג של חיבור, של שותפות גורל. לא תמיד אני מספרת להן את הסיפור האישי שלי, רק במקרים מסוימים, כשזה מתאים ונדרש.

"אני חושבת שדניאל היה מאוד גאה בי על המהלך שעשיתי ועל השינויים אחרי מותו. אני בהחלט מרגישה שגם אני נתרמת על ידי המשפחות. הכאב והעצב לא נעלמים לרגע, אבל ההתייחסות לשכול מקבלת משמעות אחרת כשאני מסייעת למשפחות, נותנת ומקבלת מהן הרבה תעצומות".

שלוש הנשים האמיצות מציינות שבחרו לראות בעיקר את האור - גם בחיי המשפחות השכולות שמולן הן עובדות וגם בחיים שלהן עצמן: "עם כל הצער התהומי שלנו, יש בנו גם שמחה, והיא מובילה אותנו קדימה גם בעשייה שלנו וגם בבית הפרטי שלנו".