שוויון בנטל? רק תירוץ להפיל את הממשלה

למאבק לשוויון בנטל ולגיוס חרדים יש פונקציה גלויה ורשמית: לסיים שנים של אי-שוויון ולשים סוף למשטר הפריבילגיות. המלחמה מספקת המחשות יומיומיות לאבסורד המקומם: שכול שדופק בדלת, מוראות הקרב, שיקום כואב לפצועים ולבני משפחותיהם, פגיעה קשה בפרנסה ובחיי המשפחה. מכל זה, לחרדים יש פטור – מגזרי, גורף. המאבק הקיומי כלל לא נוגע להם. מובן מדוע הסבלנות בקרב המגזרים המשרתים פוקעת.

אבל למאבק הזה יש גם פונקציה סמויה – ותמיד הייתה לו: להפיל את הקואליציה. הדבר נהיה ברור ככל שראשי האופוזיציה ומחוללי קאמבק פוליטיים נרתמים אליו, וככל שמובילי מחאת הנצח קופצים על עגלת הגיוס כשהיא חולפת ברחוב בלפור או קפלן. זהו ערוץ נוסף ליצירת מתח חברתי, וכאמור – מחולל זעם יעיל. ובעיקר, זו דרך לתקוע טריז בין הליכוד לחרדים ולפורר את הגוש שבראשו עומד נתניהו.

דבר אחד, לדעתי, די בטוח: גיוס המוני של חרדים לא יקרה, גם אם המאבק הזה ישיג את מטרתו האופרטיבית – הפלת הממשלה. נראה סנקציות, לוכדי עריקים באלעד ובבית"ר עילית, ואם יוגשמו הפנטזיות עד תומן – גם הרחקת המפלגות החרדיות לאופוזיציה והקמת ממשלת "ברית המשרתים" או "קואליציית החברים בטנק" (או איך שימתגו את זה בקמפיין הבא). אבל גם בממשלה כזו לא תקודם מהפכת גיוס המונית – כשם שבממשלת השינוי-ריפוי, שלא הייתה תלויה במפלגות החרדיות, לא התרחש הנס.

הדבר היחיד שצפוי בתרחיש כזה הוא שינוי ביחס הלאומי לחרדים – מעבר מגישת הכלה לגישת חרם, שלילת קצבאות וענישה. במילים אחרות: BDS. המענישים ירגישו צודקים, אבל התוצאה תהיה עגומה – הסתגרות עמוקה יותר, החרפת המצוקה החברתית, והעצמה של שליטת הרבנים. כמו לוכדי עריקים שמבריחים צעירים חזרה לישיבות – גם ה-BDS החרדי הוא פנטזיה שמגשימה את משאלות הממסד הרבני.

בזמן הזה קורים תהליכים חשובים – ונסתרים – בתוך החברה החרדית. הם מוסתרים בגלל התנהלותם הבלתי נסבלת של העסקנים ונבחרי הציבור החרדים, אך מתקיימים למרות זאת: תהליכי ישראליזציה הדרגתית בקרב הדור הצעיר, הכוללים סקרנות כלפי האקטואליה הכללית, חשיפה לתקשורת כללית, מעורבות פוליטית וחיפוש חלופות למפלגות החרדיות. וכן – תחושת סולידריות לאומית ורגש פטריוטי. יש סיכוי ממשי שהמפנה יגיע דווקא מתוך הדור הזה – מתוך קונפליקט בין מצפון אזרחי מתעורר לבין משטר השתמטות שהולך וזר.

ולא צריך מהפכה כוללת. די בגרעין אחד בולט, נוכח, שיסמן אפשרות אחרת בתוך חברה שמרנית וקונפורמית. אבל כדי שזה יקרה, החברה הישראלית – מערכות המשפט, התקשורת, וההנהגה – צריכות להבין את גודל השעה. ניכור מופגן כלפי אותם צעירים הוא בדיוק מה שיאפשר לרבנים להוקיע אותם כסכנה למרקם החיים החרדי ולהציגם כהוכחה למשבר שיש "לתקן". זה מה שעלול לקבור את התקווה, לשנים רבות. מי שאכפת לו באמת משוויון בנטל – לא מהשימוש הפוליטי בו – צריך לחשוש מהתרחיש הזה.

יש תהליכים חברתיים שאי אפשר לזרז. אי אפשר להגיד להם "נו". גם כשבוער. אבל התהליך הזה, שנרקם עכשיו בקרב צעירים חרדים, מדאיג את יריבי הקואליציה – דווקא משום שהאוריינות הפוליטית של חלק מהם נוטה ימינה, לעיתים אף לימין הקיצוני. האופציות שנשקלות שם הן בין הליכוד לעוצמה יהודית – לא בין "הדמוקרטים" ל"שם זמני בנט 2026". הקו הקשיח שמוביל יו"ר ועדת חו"ב יולי אדלשטיין, משחק לא רק לידיהם של יריבי נתניהו אלא גם לידי הרבנים – אלו שמבקשים לחנוק את התהליך היחיד שמציע תקווה.

והנה התקווה הזו, מתגלמת במעשה: לוחמי מילואים מחטיבת חשמונאים החרדית צפויים להיכנס היום לפעילות מבצעית ראשונה שתימשך מספר חודשים. זו ערוגת פרחים נדירה. חבל לדרוך עליה ברגל פוליטית גסה.