חג שבועות היה החג שלו. אבא, אריה זלמנוביץ, או זלמן כפי שקראו לו כולם, גדל בחיפה כבן יחיד להוריו. בעקבות החינוך הציוני שספג בבית והסוציאליסטי שלמד בשומר הצעיר, הצטרף למקימי קיבוץ ניר עוז בשנת 1957. קיבוץ שהוקם כחלק משרשרת הקיבוצים שיצרו את הגבול מול רצועת עזה והיוו את הקו הקדמי מול המצרים, הפדאיון, ומול מרצחי החמאס.
ביוני 1957, כשהוא בן 19, כתב אבא להוריו שהוא יוצא לקורס פלחה - גידולי שדה שאינם מושקים - ובכך קשר עצמו לאדמת ניר עוז, לחריש, לזריעה ולקציר, למחזורי השנה.
הפרחת השממה, כיבוש המדבר, מקום בו תעבור המחרשה שם יקבע הגבול. אלה מילים גדולות על אבא, אני לפחות לא שמעתי אותו מדבר עליהן, אבל המעשים הם אלו שקובעים - הדוגמה האישית, החריצות וההתמדה, המקצועיות והשאיפה ללמוד ולהשתפר. גידולי השדה היו לא רק מקצוע, הם היו חייו, אולי יותר מכך הם היו הוא עצמו - מהותו. זו מורשתו.
אמא נפטרה לפני שנים רבות, ואנחנו, בניו, עזבנו את הקיבוץ. בשבת השחורה, כאשר התחילו מטחי הטילים, בדקנו שאבא בממ"ד. הפעם הוא היה מודאג. בשעה 09:26 דברתי איתו. הוא אמר שיש מחבלים בקיבוץ ושהוא צריך להיכנס לממ"ד. זו היתה הפעם אחרונה שדיברנו. בלילה כאשר הצלחנו לדבר עם שורדי הטבח בניר עוז, נאמר לנו שהוא איננו.
בדיעבד אנחנו מעריכים שנלקח בסביבות השעה 10:00 והובל לבית חולים בחאן יונס. האם בדרכו אל הגבול, פצוע בראשו ואחוז בין שני מרצחים על אופנוע, זכה לראות בפעם האחרונה את האדמה שלה נתן חיים במשך כמעט 70 שנים.
משפחתנו לא זכתה לנחמו בימיו האחרונים, אבל מסיפורי השבות והשבים ששהו אתו, למדנו על הסבל הנורא שעבר עד שלא עמד ברעב ובחולי והוא נרצח בייסורי גוף ונפש לאחר 40 ימים. אבל עוד אנחנו יודעים שרוחו לא נשברה ובזמן שהיה ערני, דיבר, סיפר ואף תמך באלה שפגש במקום הנורא. גופתו של אבא עדיין מוחזקת בידי חמאס יחד עם עוד 57 חטופים נוספים. אבא צריך לנוח בבית הקברות של ניר עוז בלב השדות שהיו ביתו.
הכותב הוא בנו של אריה זלמנוביץ מניר עוז שנחטף ונרצח בעזה. גופתו מוחזקת בשבי חמאס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו