לאחרונה נחשפנו כולנו לסיפורם של גיבורי מוצב “המזח” – המעוז הדרומי ביותר של צה”ל בקו בר-לב, שלאורך תעלת סואץ, במלחמת יום הכיפורים. המוצב הותקף על ידי הצבא המצרי והיה נצור במשך שבוע עד לכניעת חיילי צה”ל שהגנו עליו ולנפילתם בשבי. אני מודה – ומתבייש – שלא הכרתי את הסיפור הזה עד היום.
השאלה שלא מרפה ממני מאז צפיתי במיני-סדרה ששודרה ב”כאן 11”, וגם בסרט התיעודי שנעשה על האירועים, היא: איך ייתכן שהסיפור הזה נחשף רק עכשיו – יותר מ-50 שנה לאחר המלחמה? (אגב, הסדרה הייתה אמורה להיות משודרת לציון חצי היובל למלחמה, אך נדחתה בעקבות פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” והיישום של עסקת החטופים השנייה – ה”ד).
למה סיפורם של שלמה ארדינסט, ד”ר נחום ורבין ושאר הלוחמים שהיו במוצב “המזח” לא נלמד בבתי הספר? למה הם לא חלק מתכנית הלימודים? הבעיה עמוקה יותר: סיפורי גבורה ממלחמות ישראל נחשפים לציבור באיחור רב, לעיתים רק אחרי שהדוברים אינם בחיים. יש בהם לעיתים אלמנטים שקשה לשמוע – והגיבורים עצמם לא מקבלים את ההכרה הראויה.
אני עשיתי בגרות של חמש יחידות היסטוריה בישיבה תיכונית – והסיפור הזה לא הוזכר כלל. גם לא סיפורים רבים אחרים. למדנו על ימי הביניים, התקופה העות’מאנית, המנדט הבריטי ועד קום המדינה. זהו. מבדיקה שעשיתי, גם היום זה דומה: תלמידי ישראל לומדים את אותם נושאים, עם תוספת צנועה של מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים – במקרה הטוב. מ-1967 ועד 2025 – ההיסטוריה של מלחמות ישראל כמעט ואינה קיימת בתכנית הלימודים.
האם זה מכוון? לדעתי – כן. מסיבות פוליטיות, מלחמות ישראל הפכו לנושא רגיש. בסדרה “המזח” רואים את השיקולים של הפיקוד הבכיר ושל שר הביטחון דאז, משה דיין – ואיך האחריות הושלכה על קצין צעיר בן 21. זה הוביל לכניעה ולשבי קשה של לוחמי “המזח”, ואף לאשמות חמורות של “בגידה” במדינה. יש כאלה שפשוט לא רצו שנדע את זה.
אני בטוח שכמו “המזח”, יש עוד סיפורי גבורה שאנחנו – והילדים שלנו – לעולם לא נשמע. כי זה לא נוח. אם אחרי 50 שנה מתגלה הסיפור הזה, כנראה שיש עוד רבים שנקברו או עדיין מוסתרים, מחשש למה שיחשוב הציבור. ומה זה אומר עלינו כחברה? האם גם על האירועים של 7 באוקטובר ומלחמת “חרבות ברזל” נגלה את האמת רק בעוד 50 שנה – אם בכלל?
יגאל אלון אמר: “אומה שאינה יודעת את עברה, ההווה שלה דל, ועתידה לוט בערפל”. אנחנו כחברה – בין אם אנחנו מימין או משמאל, דתיים או חילונים – חייבים להנגיש את ההיסטוריה האמיתית לדור הבא. כדי ללמוד ממנה, לחקות אותה, או לדעת להימנע מלחזור עליה. אבל קודם כול – לספר אותה. ללא פחד. וללא שיקולים פוליטיים.
ובנימה אישית: לשר התקשורת שלמה קרעי ולכל חברי הממשלה שמעוניינים לסגור את תאגיד השידור הציבורי – סדרות חשובות כמו “המזח” הן תוצאה ישירה של קיומו. אם תסגרו את התאגיד רק משיקולים פוליטיים, לא ייווצרו יותר הפקות כאלה. לא מדובר במקרה יחיד – לא מעט סדרות איכות שופכות אור על ההיסטוריה הישראלית בזכות אותו גוף תקשורת. אין כיום אף גורם אחר בישראל שעושה את זה.
יש דברים חשובים הרבה יותר לטפל בהם. נקודה למחשבה.
⸻
הכותב הוא יועץ תקשורת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו