עם ישראל תורם, אבל איפה המדינה? על חטופים שחזרו ומתחננים לעזרה
דורון כץ אשר, נחטפה עם שתי ילדות קטנות, שנה וחצי אחרי פנתה אל עם ישראל שבתוך 2 יממות תרם כ-3 מיליון שקלים • אותו עם שתרם מליוני שקלים לירדן ביבס ולאלי שרעבי ששרדו מעל שנה בשבי • אבל אנשים שנחטפו יחפים מהבתים לא אמורים לבקש עזרה כספית מהשכנים
Your browser doesn’t support HTML5 audio
יש איזו ברכה כזו, בישראליות, "שתמיד נהיה בצד הנותן". זו ברכה כזו שמייחלת לכך שאף פעם לא נצטרך לקבל תרומות אלא תמיד נוכל לתת. רוב האנשים שהכרתי שנאלצו לפנות אל הציבור היו תמיד בצד הנותן, עד שהמציאות נתנה להם אגרוף לפנים והם בלעו את הכבוד וביקשו שיעזרו להם, למרות שאין שום סיבה שזה יוריד מכבודם.
החטופים ששוחררו מהשבי, לא משנה אם זה אחרי 6 או אחרי 600 ימים - ישוחררו אחרי 600 ימים? - חטפו אגרוף בפנים. חלקם חוו אותו בעצמות הלחיים. חלקם בנפש. וקשה לדמיין מה תקופה כל כך ארוכה בעזה עושה לגוף ולנפש.
דורון כץ אשר, נחטפה מהממ"ד עם שתי ילדות קטנות רגע אחרי שראתה נשימותיה האחרונות של אמה אפרת כץ, חזרה למציאות מדממת. 49 ימים היא שרדה בגיהנום אותו לא היתה אמורה לחוות אפילו יום אחד. שנה וחצי אחרי, כשהיא חובקת בת נוספת שלה ושל יוני אביה בנותיה, דורון פנתה אל עם ישראל שבתוך 2 יממות תרם כ-3 מיליון שקלים להמשך חייה. זו תרומה מבורכת, התרומה הזו של עם ישראל.
אותו עם שתרם מליוני שקלים לירדן ביבס ולאלי שרעבי ששרדו מעל שנה בשבי אחרי שאיבדו משפחות שלמות בטבח, שפתח את הכיס ואת האהבה לאוהד ורז בן עמי שחזרו כל אחד בנפרד מהשבי, שטורח ומוקיר ומכיר בעובדה שלמשפחות החטופים מגיע שיקום וחיים הולמים, יותר מהכל.
היתה זו גולדה מאיר שגילתה שלעם ישראל יש נשק סודי, כי "אין לנו מקום אחר ללכת אליו". ספק אם גולדה בכלל צפתה את היכולות של העם הזה שברגע של צרה הופך לרקמה אנושית אחת חיה. פותח פייבוקסים, מנציח חללים, בונה אנדרטאות ומנופף בדגלים, שם בצד לרגע את המלחמות האישיות, את הימין והשמאל, את התורים, את החמסין, את הרשתות החברתיות.
זה עם נפלא, וזה נפלא שהוא נותן. אבל רגע, איפה המדינה? כן, נו, המדינה הזו שמתפארת בהצלחות. שיש לה הייטק, ורכבת תחתית, ותקציב ביטחון מפואר, ואחריות כזו לאזרחים. במדינה שבה דואגים לאזרחים, אנשים שנחטפו יחפים מהבתים לא אמורים לבקש עזרה כספית מהשכנים.
גדי מוזס, בן הזוג של אפרת, סיפר שהוא עובר נבוך בין קהילות תורמים כדי להחיות מחדש את ניר עוז. אותו קיבוץ ממנו נחטפו עשרות חברים, שבתיו עומדים על תילם, שריח אבק השריפה מתערבב בריח הקציר. קיבוץ אותו המדינה צריכה להחיות מנסה להתרומם דווקא מכספי תורמים.
לא פעם ולא פעמיים בני משפחות של חטופים, במעגל השני והשלישי, זעקו שהם כמעט ולא זכאים לטיפולים. אז משהו פה דורש תיקון. חטופים ששוחררו צריכים לקבל שיקום, לא להתעסק במגבית. קיבוצים שנחרבו צרכים לשתול עצים, לא לגייס תורמים. ושהמדינה, חתיכת האדמה המעולה הזו, שאנחנו תורמים לה כל כך הרבה, תהיה תמיד בצד הנותן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובת-חן אפשטיין אליאס
בת-חן אפשטיין אליאס נשואה +4 בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים מהמכללה למנהל, בוגרת קורסים בכתיבה ועריכה עיתונאית. בעלת ותק של מעל 15 שנה בעיתונאות, ככתבת ועורכת. מ-2011 כתבת בכירה במוסף שישבת. סיקרה בין השאר תחומים מוניציפאליים, חינוך ובריאות. פרסמה כתבות שהשפיעו על סדר היום הציבורי, כגון הצורך בשיפור זמני המתנה לקביעת תור לרופאים מומחים, חוסר המוכנות של ישראל לגל הקורונה השני, עדויות של נשים שיצאו מכתות ונפגעות תקיפה מינית ועוד. "אירוע שהותיר בי חותם גדול היה מבצע 'צוק איתן'. זכיתי לראיין את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע קשה במבצע ונותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר לצבא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות. זכיתי גם לספר את סיפורה של שרית וענונו, שאיבדה את בנה הבכור בן ז"ל במבצע, ואחותו התגייסה בעקבותיו לגולני. שנתיים לאחר נפילתו של בן ראיינתי אותה שוב - כששרית ילדה בת נוספת, את יעל המדהימה. גם את סיפורו של פגוע הראש יהודה הישראלי סיפרתי פעמיים. פעם דרך משפחתו כשעוד היה מחוסר הכרה, ופעם בתוך הליך השיקום, כשהוא כבר תיקשר בעצמו".