"אין יום שאני לא בוכה עליו, כל דבר מזכיר אותו": מסע עם המשפחות השכולות באירופה

במטוס למילאנו עם 60 משפחות שכולות האויר דחוס מצער ותקווה. יש הורים שהשכול שלהם טרי ופריך, ויש שבקושי זוכרים את החיים לפניו. בארבעת הימים הקרובים הם יחליפו ביניהם טיפים לשכול, יתמכו ויחבקו, ידברו במבטים.

אחרי התאקלמות קצרה בעיר נכנסנו לבית הכנסת מלווים שוטרים סמויים, מחזיקים דגלים של עמותת "אור למשפחות" שהוציאה את המסע הזה, כמו רבים לפניו. אליעזר רוזנפלד, אביהם של יצחקי ומלאכי הי"ד, ניגן בסקסופון והנשים החלו לרקוד במעגל. עד סוף המסע לא אבין את כוח החיים הלא יאומן הזה, שגורם להם לרקוד ולחייך למרות האובדן העצום. כשננחת חזרה בארץ אשאל את חיה מאיר, ששכלה את בנה, דוד ב 7.10 ואת בעלה יאיר שלושה חודשים לאחר מכן איך היא מחייכת, והיא תשאל בחיוך: "את מכירה אופציה יותר טובה?"

סנדי מורדי יושבת בעזרת נשים של בית הכנסת נועם במילאנו ובוכה. היא חלק מהקהילה המשהדית בעיר שמארחת את המסע, ומסבירה שהיא מרגישה שהילדים שלהם הם כמו שלה, "הם השקיעו חיים שלמים בלגדל את הילד שלהם וביום אחד הוא הלך. כל מחלות הילדים, הסעות לחוגים, חיתולים, לימודים, זה לא יאומן. ועוד דבר: מה שאתם עוברים בארץ משפיע באופן ישיר עלינו, כך שהם נפלו גם בשבילנו".

היא מספרת שכאן לא מסתובבים עם כיפה בחוץ, וכשיש ערבים ברחוב הם חוששים ועוברים לצד השני. "התרגלנו לפחד. אנחנו מרגישים שאנשים לא אוהבים אותנו כאן, וקשה לחיות ככה. מצביעים עלינו, אנחנו שונים". ובאמת לאורך כל המסע, מה שאיפשר לנו לדבר עברית בקול, להסתובב עם כיפות, סווטשרטים של העמותה ודגל של הילדים שנפלו, אלה שוטרים, סמויים וגלויים, שליוו אותנו כל הזמן. היו הורים רבים, שכשראו כמה יהודי הקהילה מתרגשים ובוכים איתם, הוקל להם במעט. "הרגשנו שהם לוקחים לנו חלק מהכאב, שגם הם בוכים על הבן שלנו, זה מאוד מרגש".

אלי מרציאנו, אביה של נועה, התצפיתנית שנחטפה ונרצחה, סיפר שביתו הזהירה אותם שבוע לפני 7.10, שהולכת לפרוץ מלחמה. היא וחברותיה דיווחו על פעילות חמאס אך כידוע, הדיווח לא נלקח ברצינות הראויה. הוא מספר על שיחת הטלפון עם בתו באותו הבוקר: "אני שומע את הבת שלי בוכה 'אבא, יורים עלינו טילים' שאלתי אותה אם היא במיגונית, היא ענתה שכן ואמרתי לה שבסדר, זה יעבור. במיגונית היו איתה עוד 7  תצפיתנית, ביניהן גם שי אשרם, שאביה איתנו במסע. שבע התצפיתניות נרצחו במיגונית". כשהוא המום מהסיפור, בוכה איתו. רוזנפלד מנגן תפילה לשחרור החטופים וכולם מצטרפים בכוונה. בינתיים, בחוץ, יושב אב שכול שלא מצליח להתאושש מהאובדן. העובדה שהוא כאן, במילאנו, ולא עולה לקבר ביתו, לא נותנת לו מנוח.

אני מביטה בהורים ולא מבינה מאיפה הם שואבים נחמה? כוח? תקווה? מה גורם להם לקום בבוקר? ככל שהתקדם המסע הבנתי שמספר התשובות לשאלה הוא כמספר ההורים.

״בהתחלה זה הרגיש כמו מאה טון על העורף. היום זה מאה קילו בכיס. זה נשאר מאה קילו כבר שנה וחצי". מספר רפאל בן שטרית, ראש עיריית בית שאן לשעבר, אביו של אלרואי הי"ד. "אין יום שאני לא בוכה עליו, כל דבר מזכיר אותו. יש פה אנשים עם יותר פז״מ ממני שאומרים שלומדים לחיות ליד הכאב. אני לא יודע איך עושים את זה. אני חי את הכאב יום יום".

מי שיסדה את העמותה ב 2008, עירית אורן גונדרס, לא נחה רגע. היא מחבקת, גוררת אימהות לריקוד, מעלה אבות לספר על הילדים שלהם. היא גדלה במשפחה ציונית שעלתה מפרס. כשהתגייסה ואיבדה חברים, החלה לחשוב על ההורים שלהם. לאחר מלחמת לבנון השניה, החלה להזמין משפחות שכולות לארוחות ערב בביתה ומשם העניין התגלגל. פעילות העמותה נעשית בהתנדבות מביתה, משם היא מפעילה אלפי מתנדבים שמגיעים ל 2,600 הורים שכולים חמש פעמים בשנה, מביאים למשפחה שי, יושבים איתה ומדברים. "זה משמעותי למשפחות, כי כל עוד זוכרים – הילד חי. התמכרתי לזה. אני עושה את זה מאהבה, ואהבה שלא תלויה בדבר – סופה להתקיים".

מפעל החסד המסועף של עירית כולל אירועים לקראת החגים, קבוצות תמיכה, שירה בציבור, "מדברים בלב ים" - הפלגות של אחים שכולים עם פסיכולוג, הופעות של מיטב הזמרים והקומיקאים, ימי כיף, מאות מלגות לימודים לאחים שכולים, חבורת זמר והמסעות לחו"ל, כמו זה למילאנו. "הילדים של המשפחות האלו הם שורש הטוב. הם חונכו לאהבת הארץ והחובה שלנו היא לזכור, להיות ראויים למחיר הבלתי נתפס שהמשפחות האלה שילמו". מסבירה אורן.

"משבר יכול לעשות כל מיני דברים", מסבירה שרה רוזנפלד ששכלה את שני בניה, יצחקי ומלאכי. "מה שהמוות של הבנים עשה לי, זה הגדיל את הכלי של הרגש מתוך הכאב, לעומק ולגודל שלא הכרתי. לאט לאט ראיתי שזה פועל לשני הצדדים. הכלי הזה יכול להכיל גם הכרת תודה ושמחה. בשביל זה צריך להרפות, ולא לעשות מה שאנחנו עושים בדרך כלל, שזה להתכווץ. אבל מי שיתן לעצמו רשות להרגיש את זה, לפתוח את הדלת, יתן גם לרגשות טובים להכנס. שאלת אותי איך אנחנו חיים, אז אני חיה ברגעים מסוימים אפילו יותר טוב מלפני האובדן, כי עוצמת הפלא של החיים, הכרת התודה, האנרגיות, הרוחניות, המשמעות, הכל יותר עמוק, יותר נוכח, יותר כואב, יותר מתגעגע, הכל יותר".

היא מודה שבהתחלה לא היה נעים לה לשמוח, לא בגלל הסביבה, אלא היא פשוט לא הרשתה לעצמה. אחרי שיצחקי נהרג, החליטו בני הזוג להביא לעולם שני ילדים נוספים. "אמרתי לאליעזר שאנחנו לא נביא ילד עד שנהיה בטוחים שאנחנו יכולים לשמוח בבית הזה. ואז באים נכדים, וזה שלך ואת מחויבת אליהם. מהרגע שרתמתי ילדים לעגלת חיי, האופציה לחדול לא קיימת. אז בהתחלה אולי קצת זייפתי שמחה בשבילם, אבל לאט לאט זה הפך לדרך חיים, להבנה שמותר וצריך וכדאי לשמוח. אני גם מטפלת במשפחות שכולות, וכשאני שמחה אני כאילו אומרת להם, תראו אותי, יש גם אפשרות כזאת. אבל לא כולם יכולים, כל אחד מגיע לשכול עם הסיפור שלו, כוחות הנפש שלו, הקהילה התומכת שלו, הערכים שלו".

שרה מסבירה שהיום יש למשפחות שכולות רשות לחיות את החיים במלואם: לנסוע לחו"ל, ללכת לחוגים, לרקוד. בדור הקודם לא היתה רשות פנימית או חברתית לעשות משהו פרט ללבוש שחורים ולהתכנס בבית. "כמו מהפכה של שמחה, יש מהפכה של שכול. כמו דלת אוטומטית: הפוטנציאל להפתח קיים כל הזמן, אבל חייבים להתקרב לדלת. אם את מחליטה לבחור בחיים – הדלת תפתח. מה העניין להצטמצם ולסבול עוד יותר? אני חושבת שגם למתים אין מנוחה אם הקרובים שלהם סובלים כאן. אני מרגישה שאני עושה טובה גם להם. לא שמגיע להם, שיחזרו..." היא אומרת וצוחקת.

השכול שלך השתנה במשך הזמן?

"הזמן לא מרפא, אבל הוא משנה מצבי צבירה. בהתחלה לא יכולתי לנשום או לאכול. היום אני נושמת ולצערי אוכלת הכל. הבטחתי לילדים שלי שאהיה האמא הכי טובה בעולם. מי שלא מצליח לחיות זה אדם שמסרב, לפעמים מתוך סוג של נאמנות לילד שמת, או מתוך עצב הוא לא מוכן לפתוח את העיניים. יש שכועסים כי לקחו להם את הילד, הם מרגישים שנעשה להם עוול, אבל הכעס לא מחזיר את הילד, אם זה היה מחזיר אותם הייתי יושבת יחד איתם. אבל שלא תהיה טעות: הכאב שם כל הזמן. זה נורא נורא קשה, חתיכה מהלב המדמם שלי נתלשה".

ואם לא היו לך ילדים?

"כנראה שלא הייתי קמה. אולי בסוף כן, גם בשבילנו, אבל הילדים היו הקטליזטור. אם לא היה לי ילד קטן, שדרש שאני אקום – הייתי נשארת במיטה. הוא תלש אותי מהאבל. עשיתי מחקר איכותני לפני 20 שנה, על משפחות שבנם נפל והחליטו להביא חיים לעולם. כמה שילד זה קשה, הוא מוסיף חיים, את לא יכולה להשאר אדישה לילד שמחייך אלייך".

את אישה מאמינה, איך אפשר להמשיך להאמין אחרי המכות שחטפת?

"אין לי מושג מה הייתי עושה בלי האמונה. יש לי רגעים שהאמונה מתפוגגת לי, וברגעים כאלה מאוד קשה לי לנשום. כשאני מאמינה שיש מישהו שמסובב את הכל, היו לי חלומות וסימנים שחיזקו אותי ממש, למרות הציניות והסקפטיות שלי. יותר קל לי להתמודד כשיש לי אמונה. זה מה שנשאר: אמונה ותקווה. שיש תכלית לעולם הזה. אחרת זה כמו רולטה רוסית, זה הרבה יותר קשה".

בעלה, אליעזר, מוסיף "שכול מוליד את האדם מחדש: הוא כמו תינוק, לומד איך לאכול, איך לישון, איך לקום, איך לדבר, איך לצחוק, הוא בוכה הרבה. אחד הדברים שתינוק זקוק להם הוא חיבוק ואהבה. הוא עושה ריסט, ומתחיל לבנות את הזהות שלו מחדש: מי אני, מה אני, מה הקשר שלי עם אלוהים, למה אני חי, למה הקמתי משפחה, למה אני יהודי, וזה בירור אמתי, פילוסופי עמוק, כל אחד ברמתו. מי שלא מתחזק בזהות היהודית הציונית, בצדקת הדרך, מאוד קשה לו. כי אחרת מה המשמעות של המוות של הילדים?"

אליעזר הוא מוזיקאי, ומעיד שאחד מהדברים שעזר לו בהתמודדות עם השכול הכפול, הוא שחודש אחרי האובדן היה חוזר לנגן בשמחות, ומאות אנשים היו באים לחבק אותו, גם כאלה שלא הכיר. "חוץ מזה, מההתחלה אמרתי לשרה – קיבלנו יותר ממה שנתנו".

**

אחרי שדולב, בנה של סיון מלכה נפל, הגיעה אליה אישה שכולה מבוגרת בשם סימי מלכה. "היא אמרה שהיא באה לעודד אותי ואז התחילה עם כל השחור: אמרה לי שזה בחיים לא עובר. שאלמד לחיות עם הכאב לצידי ולתפקד, אבל יהיו נקודות שלא אצליח להתגבר על הכאב הזה, שזה בחגים, בימי זיכרון, יום הנפילה ובאירועים משפחתיים מיוחדים. היא אמרה לי להתכונן נפשית כי זה עומד להיות מאוד קשה. אבל ליום הזיכרון האחרון הגעתי לא מוכנה. הסברתי לכולם שיום הזיכרון לא משפיע עלי כי אני זוכרת כל הזמן. בגלל שהגעתי בלי הכנה – התפרקתי. התייפחתי, הרגלים שלי רעדו והיה צריך להחזיק אותי. זה היה כל כך נורא, כי לא באתי מוכנה. איך מתכוננים? צריך להגיע מוחזקת, אסופה, לדעת שזה הולך לכאוב באופן מיוחד. עכשיו אני יודעת שלחג הבא, ביום ההולדת של דולב, אגיע יותר מוחזקת, כמו שסימי לימדה אותי. זה לא שאני לא אבכה, אבל אגיע מוכנה".

סמדר איבדה את בנה גל קובי הי"ד לפני 12 שנה. היא מספרת שעירית לא הרשתה לה ללבוש שחור ודחפה אותה להביא ילד לעולם. "היום אני לובשת ורוד. היו הורים שחשבו שאני חלק מהצוות, כי בחרתי לחיות. ילדתי את גאיה שהכניסה חיים לבית. זה לא במקום, חלילה, אבל זה דוחף אותנו לחיות, לצחוק, זה ממש ללדת תקווה. זה לא מתאים לכל אחד, אבל לי זה עזר ללא ספק".

היו רגעים שאי אפשר היה להכיל, כמו הרגע בו רינה ראבינסאן מקיבוץ טירת צבי, אמא של מתניה שנפל במבצע חומת מגן, סיפרה על מפעל הנצחה שחבר של בנה עשה, כשהקים כפר טיפולי על שמו. "יש לנו כל כך הרבה מזל" היא אמרה. הכי קשה זה כשנגמרת השנה, אמרה לי אמא אחרת. "כשמתחילה שנה חדשה את מבינה שזה לנצח. כי הדברים מתחילים לחזור על עצמם ושוב הוא לא כאן". 

"לפני שאמיר נהרג חשבתי שאם זה קורה לי – אני לא ממשיכה לחיות". מספרת אילנה גלילוב שאיבדה את בנה לפני שנה. "כשזה נודע לי – ידעתי שאני עוברת פאזה וברור לי שאמיר לא הפסיק להתקיים, הוא ממשיך איתי. גם כאן, באיטליה, אני מרגישה שאנחנו שלושה, בעלי, אני ואמיר. לא הייתי מיסטית קודם, זה פשוט היה לי ברור. זאת לא דרך התמודדות, זאת דרך חיים". היא מחייכת. היא אומרת בבירור: המציאות אחרי שבנה נפל – הרבה פחות קשה ממה שהיא דמיינה מתוך הפחד. "ברגע שזה קרה – כבר אין פחד. הבנתי שאין לי שליטה על מה שקורה, ואני מנסה לתת לשתי הבנות שלי להתפתח כמו שהנפש שלהן צריכה. כשאנחנו פוחדים אנחנו מוגבלים ומגבילים".

השכול של ראובן בן שחר, ראש עיריית גבעתיים לשעבר, ושל ענת אישתו, הוריו של עמרי ז"ל, טרי. ראובן מספר שהדבר היחיד שעוזר לו זאת ההנצחה. "עמרי היה ילד טבע, אז עשינו פיקניק לזכרו, אליו הזמנו מאות אנשים שהוא הכיר מכל מיני מקומות. הם סיפרו איפה הם פגשו אותו מאז שהוא נפל. למשל חבר אחד אמר שהוא לא התקבל ללימודי רפואה אבל החליט להתעקש ולהמשיך לנסות כי עמרי לא היה מוותר. אחר כך שרנו כולנו שירים שהוא אהב, ופתאום עברה רוח בין העצים וכולם אמרו בשמחה שעמרי פה, וכולם בכו ושמחו וצחקו. זה הביא את עמרי הכי קרוב שיש".

ענת לעומתו, אוהבת להפגש עם החברים של בנה. הם מנכיחים לה אותו. השכול שלה מלא עליות וירידות. "יש המון פעמים ביום שאני מוצפת. יש רגעי מועדים, למשל כשאני בדרך לעבודה, או כשאני שומעת שיר שהוא אהב. יש ימים שאני מתמוטטת ואז אני נכנסת למיטה מתחת לשמיכה ואני יודעת שמחר אני אקום אחרת, עם כוח. אני נותנת לגל לעבור אותי, לא נלחמת איתו, ומסיחה את דעתי עם סרט או ספר. אבל זה עובר, כי החיים יותר חזקים".

היא מתארת את הגלים האלה כמו צירים שהמרווחים ביניהם הולכים ומתארכים. בתחילה, הם היו צפופים הרבה יותר. "לחשוב עליו זה לא מסוכן, אני רוצה לזכור אותו, כל מיני דברים שהוא אמר ועשה. יש שתי תנועות מנוגדות, מצד אחד זה שומר אותו איתי, מצד שני – זה מפרק.

"כל הילדים האלה שנפלו הם אותו דבר, אותו הסוג. הם אלה שהיה אכפת להם מאחרים יותר מאשר מעצמם. אני שומעת הורים אחרים מספרים על הילדים שלהם ואני אומרת רגע, זה עמרי!"

הסיפורים מתחילים להתערבב בראש. לפעמים אני לא מבינה איך האוטובוס לא שוקע מגודל הכאב, לפעמים אני לא מבינה איך הוא לא עף מרוב גבורה. מה שבטוח הוא שהוא נוסע קדימה. אריה זריבי המדריך מסביר על ונציה לאוטובוס מלא הורים וגעגוע. אני לא מצליחה לראות יופי מרוב דמעות, ההורים לא מפסיקים להודות.