זוהי פנייה לחבריי מהשמאל הציוני. תמרור עצור חזק בתוך הכאוס כדי לייצר תקווה במקום הזה. הלקח המרכזי מהמלחמה הזאת הוא שאם הכוחות הציוניים במדינת ישראל לא ישתפו פעולה, לא נצליח לשקם את המדינה. ב־7 באוקטובר, כשהממשלה נעלמה, מי שהציל את המדינה היו אנשי ימין ושמאל שקפצו מהבתים למען המולדת.

חלקם כעסו מאוד על הממשלה, עד לאותו הרגע, תמכו או תיעבו אותה. יש כאלה שכעסו מאוד על תומכי הממשלה ויש שכעסו על מתנגדיה. המתקפה של חמאס עצרה הכל. נוצרה בבת־אחת צלילות הדעת לגבי מי אנחנו ומי האויב. הפוליטיקה השתתקה. לא היה מי שדיבר, מומחי הטיקטוק בממשלה הסתתרו בבונקרים, והמנהיגות צמחה אצלנו, אצל מי שקם ויצא להילחם. היתה בתופעה המטורפת הזו תקווה עצומה בתוך כאוס נוראי.

עבר זמן רב, המלחמה נמשכת, והוויכוח הפוליטי חזר מהר. ממשלת ישראל המשיכה להתעלם מתפקידה לקבל אחריות, אחריות על מה שקרה אז ואחריות להוביל, להגדיל את הצבא, לייצר ועדת חקירה ולחזק את האמון.

מנגד, שנאה תהומית כלפי הממשלה עד בלבול מערכות. כך בדיוק יאיר גולן, שאמנם נלחם ב־7 באוקטובר, אך חצה קו אדום בעלילות דם על מה שאנחנו עושים בעזה. המילים שלו היו נוראיות בעיקר משום שהוא יודע את האמת. הוא היה שם, וראה במו עיניו איזה מאמץ עושים כדי לא לפגוע באזרחים. ולא, כשאומרים שאנחנו הורגים תינוקות כתחביב - זו לא ביקורת על התבטאויות שרי ממשלה, זו מתקפה עלינו, על מי שנמצא שם. העובדה שזו הפכה להיות "אמירה אמיצה" היא בדיוק הסכנה בדברים. עיוות רטורי נוראי שהפך לאידיאולוגיה.

אני מבין את מי שכועס על הממשלה. גם בעיניי היא איומה, ומבחינתי הם היו צריכים ללכת הביתה מזמן. כל נאום של נתניהו מעיד עד כמה הוא מנותק ובורח מאחריות. אבל נתניהו הוא לא תירוץ לכך שמתפתחת פה תופעה שבה כעס על הממשלה מתורגם לכעס על המדינה. כעס על מי שנלחם למען המדינה. כאילו אם לא שורפים את המועדון זה לא יעבוד.

זו לא רק ההתבטאות של גולן, אלא כבר מגמה כוללת: הערות על כך שמי שמתגייס למילואים עוזר לנתניהו, אם אתה בעד הפעלת לחץ צבאי אתה ביביסט, קריאות "אוכלי מוות" לציונות הדתית שממלאת את השורות בחזית ומשלמת מחיר כבד, דיכוטומיה מוטרפת שהופכת את כל מי שבעד לחץ צבאי למתנגד לשחרור חטופים, וקריאות לסרבנות עכשיו מרוב כעס וטענות על פשעי מלחמה. כך נראה תהליך של שריפת גשרים.

אין צורך להסביר לי כמה גוטליב וקרעי מתבטאים בצורה נוראית. איך ברגע שמסתיים פיגוע, כל מה שעושים ואטורי ואליהו הוא לחפש על מי להפיל אשמה בבית. לא האויב אלא בבית. או כמה איום זה כשתוקפים מפגינים ומשפחות של חטופים. גם למה המתקפות של נתניהו על השב"כ זה פירוק פנימי. אני עוסק בכאוס המנהיגותי כל הזמן. אני רק לא מצליח להבין איך הגדלת הכאוס הזה תתרום לנו במשהו.

מה היעד של הקריאות האלה? שכולנו נעצור, נשבות? לא נלך למילואים? שנגיד אין הנהגה אז אין מדינה? שנחשוב שאנחנו פושעי מלחמה? שהמדינה תתפרק? איך בדיוק זה יעזור? להפך.

התפקיד של מי שרוצה הנהגה ראויה הוא לגלות אחריות. להחליף את הממשלה בכל מקום שהיא לא נמצאת. בשיפוץ בתים, בהובלה, בחזית שאליה היא לא מגייסת חיילים מפחדנות, במערכת הפוליטית. להוביל מחאות לשוויון בנטל, פעילויות שטח, ולעלות על מדים כשקוראים לך. אנחנו עושים זאת למען המדינה, לא למען הממשלה. תמיד היו גורמים אנטי־ציוניים בקצה השמאל, וכן יש גם כאלה בימין. מה שמסוכן הוא שהשמאל הציוני הופך לכזה. במקום לזהות איפה האויב ואיפה היריב הפוליטי, הכל מתערבב. לא רואים בעיניים.

חלק מתומכי גולן הסבירו את התמיכה באמירה הנוראית שלו בכך שלא מתנצלים ולא ממלכתיים יותר, כי גם ביבי ככה. צר לי, זה לא תירוץ ולא הסבר. וכן, נהרגים אזרחים וילדים בעזה. אף אחד לא עשה זאת במתכוון. חמאס אחראי לכך, הוא משתמש בהם כמגן אנושי. אם מישהו רוצה לדעת מה האמת, שישאל את יאיר גולן בארבע עיניים. זו לא אגרסיביות מרשימה לתקוף את המלחמה. זה לא "מראה להם" פוליטית, זו ירייה ברגל.

למרות האשליות, אם לא תהיה קואליציה של המפלגות הציוניות אחרי הבחירות, אנחנו ניתקע באותו מקום, ללא יכולת לקדם כלום. אנחנו חייבים להגדיל את הצבא ולכפות על כל אזרח שירות צבאי או לאומי, או שלא יקבל כלום מהמדינה. חייבים ועדת חקירה, שהממשלה הנוכחית בורחת ממנה. חייבים שינוי שיטת הממשל ורפורמה באיזונים ובבלמים בין הרשויות, אחרת מדינת ישראל תמיד תהיה במשברים חוקתיים. אנחנו חייבים מנהיגות ששמה את ריפוי החברה הישראלית כיעד. הפוך מ"החושים הפוליטיים" של יאיר גולן ליצור חיכוך ואויבים פוליטיים.

יש המון אנשי ימין במדינת ישראל כמוני שלא קוראים לשמאל בוגדים, לא שונאים אותם, מנסים לחבר. כן, כמו במילואים. לא תומכים בממשלה אלא רוצים שתוחלף, רוצים לתקן את המדינה, רוצים שהחטופים יחזרו ושחמאס יושמד. איך אפשר להגיע לשם כשאנחנו הופכים לאויבים?

ורק ביבי לא ידע

המסקנה מנאום נתניהו השבוע היא שהוא לא יודע מה קרה במלחמה, ואיך היא פרצה. אין לו מושג איך זה קרה לו. נתק מוחלט. כך זה משתמע מדבריו. אולי כמו שלא ידע שאנשים בלשכה שלו עובדים עבור קטאר, על פי החשד. חמאס השמיד את מערך ההגנה שלנו. זו בושה אדירה, אבל השמדה כזאת לא מתרחשת מכפכפים אלא מתכנון קפדני ומהשקעת משאבים. זה עלה מיליארדים. הכסף הקטארי והאיראני מימן את ההתעצמות שלו מתחת לאף של ישראל. הכסף שנתניהו אישר.

הוא לא יודע שתקפו בעין השלושה, וכנראה גם ביישובים אחרים, לא מכיר את קרבות הבלימה, את הטעויות ואת המחדלים. הוא לא מכיר את הקושי והגיוס ההמוני בזמן שהוא וחברי ממשלתו נעלמו. למה הוא לא מכיר? התשובה היא היעדר ועדת חקירה. כל כך הרבה זמן אחרי, אף אחד לא חקר איך המחדלים האלה התרחשו ומה קרה. הצבא חקר את עצמו - אירוע לא סביר. השב"כ את עצמו - לא סביר, ואת הממשלה, הדרג המדיני - איש לא בדק.

האינטרס שלו הוא לדחות ככל שניתן את החקירה. זה אינטרס פוליטי לא ענייני. אף חייל לא יסתובב עם עורך דין כי תוקם ועדת חקירה, אף מפקד בשטח לא יינזק מוועדת חקירה. זה הכל ספין אחד גדול. האמת תצא לאור. ועדת חקירה קום תקום