בתמונה שצילמתי אתם יכולים לראות סככה. הסככה הזו נמצאת ממש על דרך סלאח-א-דין, הנתיב ההומניטרי ברצועת עזה. הגעתי אליה במסגרת סיור של דובר צה"ל שכמעט הפך למשימה האחרונה שלי כעיתונאי. אבל לעניינה של הסככה, ובאופן עקיף של העומד בראשה של ממשלת ישראל, בסככה הזו מצאו חיילי צה"ל מפעל לייצור פצצות מרגמה. לא סדנא, לא מחרטה בודדת, אלא מפעל של ממש שהקים חמאס, מטרים בודדים מנתיב פינוי הפליטים המרכזי של הרצועה.
נתניהו: "תקפו אותנו ב-7.10 עם כפכפים וקלצ'ניקובים"
במקום ראיתי מחרטה אחר מחרטה, בשורות מסודרות עם מעברים לעגלות, לצד אגני קירור ומתקני אריזה. רק מפצצות המרגמה שהתגלגלו על הרצפה ניתן היה לנהל שבועות של לוחמת גרילה.
פיר תת קרקעי, שצויד במעלית משא חשמלית, הוביל לחלל אחסון לתוצרת הנפיצה, ולמערכת המנהרות שחיברה אותו ליתר הקומפלקס. כן. קומפלקס. חמישים מטרים משם בסככה קצת יותר קטנה, נערמו עשרות טילים ורקטות, חלקן קטנות שאפשר לירות מקסימום לשדרות ואחרות שיכולות להגיע לתל אביב. הרכיבו אותן בחלל ייצור תת קרקעי למטה, אליו לא הוכנסנו כי חששו שהוא ממולכד. במבנה סמוך, מתקן תת קרקעי ייצר מיליוני כדורי רובה ומחסניות. כול המפעלים הללו עשו שימוש בחומר נפץ שיוצר במעבדה תת קרקעית ששכנה מתחת לחממה, פחות מ-300 מטרים משם. אני עדיין זוכר את הצריבה ש חשתי בכל הגוף מהחומרים הכימיים בשעה שירדנו למנהרה.
כל המערך הזה, שהעסיק עשרות עובדים מקצועיים בשכר גבוהה במשך שנים רבות, ועלות בנייתו מחומרים שלא נמצאו בשפע ברצועה הייתה כנראה גדולה במונחים מקומיים, ממש לא יחיד מסוגו אלא חלק מעשרות אתרים שכאלו שהפעיל חמאס, ובמידה פחותה גם יתר הארגונים ברצועה. מדובר בתעשיית נשק, מבוזרת ומוסתרת אמנם, שלא הייתה מביישת מדינות מערביות עם צבאות סדירים. נכון, היא לא ייצרה טנקים וחמקנים, אלא את כלי הנשק שחמאס צריך, ראשי נפץ תרמובאריים, מטענים מגנטיים רבי עוצמה, רחפנים מטילי פצצות, מרגמות ופצצות מרגמה וכמות בלתי נגמרת של תחמושת, שתספיק לשנים של לחימה.
מדובר בתעשיית נשק ברמה מדינתית, שהצריכה תקציב ברמה מתאימה. נכון, הכספים מקטאר אינם מקור ההכנסה היחיד של חמאס וקשה להגיד באיזה כסף חמאס השתמש לאיזה צורך, אבל זה לא באמת משנה. בלי אספקה נזילה של מטבע זר לתוך המדינה העזתית, בניית הקומפלקס התעשייתי הצבאי של חמאס הייתה קשה יותר, ממושכת יותר וקטלנית פחות. מה שמביא אותי לראש הממשלה שלנו, שאין סיכוי שלא יודע מה שאני יודע. את מה שכל לוחם מילואים ששירת ברצועה ראה במו עיניו. ובכל זאת הוא בוחר לשקר, כי הוא מבין שבחלק מהציבור ניתן לשטות וחלק ממנו כבר שוטה מספיק שיקבל כל הסבר למחדל. וכל זה בשביל מה? בשביל לא להודות ששגה? בשביל לגלגל הלאה את האשם, אפילו על החלקים הבנאליים ביותר של תחום האחריות שלו?
במהלך השנתיים האחרונות מצאתי את עצמי במקום שונה מאוד מזה שנמצאים בו יתר חברי למחנה השמאל אליו אני, ברוב עמדותיי, משתייך. אני סבור שלא ניתן להתקיים לצד מדינת חמאס וזה אכן צריך להיות השיקול העליון בפעולות מול רצועת עזה, ואני מוכן להגן על העמדה הזו בכל וויכוח. אבל על דבר אחד אני לא חולק, שהפחדן המשקר ללא הרף, שלא בוחל בשום סוג של כזב כדי לעצב מחדש את הנרטיב לטובתו, לא יכול ולא ראוי להמשיך ולהנהיג את ישראל.
