תעודת פטירה לחוק ולשלטון

השבוע הונפקה תעודת פטירה רשמית לחוק הישראלי, ליכולת הממשלה לשלוט ולשלטון החוק. את תעודת הפטירה סיפקו נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והשופטת דפנה ברק־ארז, שהצטרפה לפסילת החלטת הממשלה למנות את נציב שירות המדינה בהתאם לחוק וללשונו. כדי להבין כיצד סיכלו שופטי הרוב, בשיתוף עם היועצת המשפטית לממשלה, את השלטון ואת החוק, נדרש רק לקרוא את חוות דעת המיעוט של המשנה לנשיא העליון - השופט נעם סולברג. במילים משפטיות מנומסות, באותו פסק דין ממש, לא הותיר השופט סולברג מראית של דין או היגיון במה שכתבו שני חבריו לכס. אגב כך חודד לנו לאיזו מצוקה נקלעה הדמוקרטיה הישראלית.

פסק הדין ניתן בעתירות שהוגשו נגד החלטת הממשלה בעניין בחירת נציב שירות המדינה. אף שאין מפורש וברור מסעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), שמסמיך את הממשלה "למנות נציב שירות מדינה, מבלי לקיים מכרז", צצו העתירות. הוגשו אף שהממשלה התעשתה, פעלה בדיוק על פי החוק ובחרה נתיב זהה לזה שבו מונה נציב שירות המדינה ב־30 השנים האחרונות. הבג"צים בעניין הזה תודלקו בעמדתה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שכמנהגה התייצבה נגד הממשלה. אף שדעתה סותרת את עמדות היועצים המשפטיים לממשלה הקודמים, שהגנו בעבר בבג"ץ נגד עתירות זהות, על בסיס אותו חוק ומהלך ממשלתי זהה.

פסק הדין של שופטי הרוב קובע שלמרות הלשון המפורשת של סעיף 6 לחוק, השולל הליך תחרותי, הממשלה חייבת לקיים הליך תחרותי לבחירת הנציב. למה, כי יש לשמור על עצמאות המנגנון הפקידותי בשירות המדינה, בגלל חשיבות התפקיד, ובין היתר, לפי הנשיא עמית, כי מתקיימים ניסיונות שיטתיים להחלשת שומרי הסף. "בנסיבות אלו", לקביעתו, "המשפט צריך להתאים עצמו למציאות המשתנה... אל מול ניסיונות של הדרג הפוליטי לחתור תחתיו ולהחדיר שיקולים פוליטיים אל שורותיו של השירות הציבורי הממלכתי".

בחוות דעתו המפורטת הצביע השופט סולברג על כך שעמית עצמו פסל בשנת 2011 עתירות זהות נגד החלטה זהה של הממשלה. אותו הדבר השופטת ברק־ארז, שפסלה עתירות דומות בשנת 2017. אז מה נשתנה, שאלה טובה - בטח לא החוק או ההלכה המשפטית.

לא להתבלבל, כפי שהדגיש השופט סולברג, לא מדובר בהכשרת מינוי שרירותי ומושחת אלא בהסללת נתיב שבו מועמד הממשלה ייבחן על ידי ועדה מקצועית, בראשות שופט בדימוס, שעמד בתנאי סף ראויים, ללא קשרים פסולים וניגודי אינטרסים. כמו כן, כפי שהדגיש השופט סולברג, שופטי הרוב עצמם כבר פסקו בעבר שמדובר במינוי למשרה מיוחדת הדורשת אמון, כמו מנכ"ל משרד ממשלתי. משרה שהחוק וההלכה המשפטית מכירים בכך שמטרתה לספק לממשלה כלים גמישים לשלוט בהתאם לדרכה, תוך קרבה מקצועית ורעיונית בינה לבין הנציב המכהן.

"לא מצאתי בשינויים שעליהם הצביעו העותרים, היועמ"שית, ואחריהם גם חברי הנשיא, משום הצדקה לתמורה המשפטית הדרמטית שסבורים הם כי חלה..." כתב השופט סולברג. "עודני מתקשה לקבל את המצב יוצא הדופן, שבמסגרתו החלטת ממשלה, אשר מבקשת להוסיף ולהחזיק בשיטת מינוי הנהוגה במחוזותינו זה יותר מ־30 שנה, שבמהלכן גם ניתן לה 'הכשר בג"ץ' – מוּקעת עתה כהחלטה שאין מנוס מביטולה".

השלטון החדש

איך יכול בית משפט לפעול בניגוד ללשונו ולכוונתו המפורשת של חוק שחוקקה הכנסת, ואשר הופעל בעבר באותו האופן, בהגנת שופטי בג"ץ? איך אפשר לבטל החלטה לפעול בהתאם לחוק, כשלא קיימת כל עילה לפסול את החוק עצמו? שאלה טובה. כי בית משפט לא מורשה לפעול כך במדינת חוק, במשטר דמוקרטי. מדובר בחקיקה שיפוטית מובהקת, בעייתית במיוחד, מכיוון שהיא לא חלה בחלל ריק אלא סותרת במפורש את חקיקת הכנסת וכוונתה. חקיקה שיפוטית שממוטטת את יסודות השיטה המשפטית שלנו, שבמסגרתה הרשות המחוקקת אינה מקננת באולם בית המשפט.

נא לא להתבלבל, הממשלה הזו נגועה בהרבה כוונות זדון ומלוא הטנא ניגודי אינטרסים, כמו ממשלות רבות מאז קום המדינה. אבל אין בכך הצדקה להחלפת החוק, המחוקקים ודעת הציבור בדעתו של נשיא בית המשפט העליון. החלפה שכזו מבשרת את קץ יכולת המדינה והחברה לתפקד.

האבסורד מתחדד כאשר מניחים, מתוך הכרת כלל השקפות שופטי העליון כיום, שלו כל שופטי בג"ץ היו יושבים בדין בסוגיה הזו ממש, דעת הרוב היתה הפוכה מזו של הנשיא. בדיוק כפי שאירע בבג"ץ בעניין פקודת המשטרה, שבו עמדת השופטים עמית ופוגלמן הפכה לדעת המיעוט, מרגע שההרכב הורחב לתשעה שופטים.

האבסורד מטריד במיוחד כאשר מביאים בחשבון שדווקא השבוע קודמה הצעת החוק של שמחה רוטמן, המבקשת לקבוע בצדק שהרכב השופטים היושבים בכל עתירה ייקבע בידי מחשב, ולא על ידי נשיא העליון. לא מפתיע שהנשיא עמית הביע מייד את התנגדותו, מהסיבה שהומחשה השבוע בפסק הדין בעניין הנציב. שכן יכולת השליטה בהרכבים מקנה לנשיא העליון יכולת להבטיח מראש את התוצאה כמעט בכל הליך שבו אין חובה להרחיב את ההרכב. די בכך שהוא ימנה לצידו שופט אחד בלבד שחושב כמוהו - ופסק הדין כבר כתוב מראש, גם אם רוב מוחלט של שופטי העליון סבורים אחרת.

מכאן, שילוב אמות המידה שמציב פסק הדין של השבוע, עם המשך הפקדת מינויי ההרכב בלעדית בידי הנשיא, הופך את נשיא העליון לפוסק ההלכות, המחוקק, ראש הממשלה ולמעשה השליט העליון - רשות־העל הבלעדית. הוגי הרעיון הדמוקרטי ומכונני מדינת ישראל בוודאי לא התכוונו לכך.

קטאר הגועל והשחיתות

פרשת מטוס המתנה הקטארי לדונלד טראמפ הוא דובדבן הגועל על קצפת השחיתות, שעל גלידת נרמול הטרור והצביעות של שליטי קטאר. בהקשר הזה, תגובת נשיא ארה"ב לביקורת שנמתחת עליו מבית מעלה סימני שאלה כבדים לגבי שיקול הדעת שלו, שלא לדבר על טוהר המידות. אבל האופן הבוטה והפרימיטיבי שבו שליטי דוחא מצליחים לקנות את מקבלי ההחלטות במערב הוא התעלומה הגדולה באמת. נזכיר שההתמסרות הזו לקסם האפל של האמיר הקטארי היא לא רק נחלת הנשיא הנוכחי. ארה"ב מגלה גמישות מוסרית מרחיקת לכת כלפי שלטונות דוחא זה עשרות שנים, כאשר היא מציבה כוחות צבאיים במדינה המדברית, ומעלימה עין מתעשיית מימון הטרור ועידודו שיוצאת מארמון האמיר אל־ת'אני.

הממשלים והממסדים הדמוקרטיים בארה"ב הלכו רחוק עוד יותר, כאשר אפשרו לכסף הקטארי לכבוש את מעוזי המחשבה, המוסר ועיצוב המדיניות שלהם - קתדרות, תוכניות לימוד, מינוי מרצים חסרי השכלה ויושרה. את התוצאות אנחנו רואים בקמפוסים שלהם היטב, הן התפוצצו להם בפנים.

באווירה הזו אין לישראל ברירה אלא להציב מגדלור בודד של יושרה ואמת. כזה שיזהיר מול אייקון הרוע והשחיתות של דוחא.

יכולת השליטה בהרכבים מקנה לנשיא העליון יכולת להבטיח את התוצאה כמעט בכל הליך, שבו אין חובה להרחיב את ההרכב. די בכך שהוא ימנה לצידו שופט אחד בלבד שחושב כמוהו - ופסק הדין כבר כתוב מראש

האופן הבוטה שבו שליטי דוחא קונים את מקבלי ההחלטות במערב הוא התעלומה הגדולה. מול זה לישראל אין ברירה אלא להציב מגדלור בודד של יושרה ואמת, שיזהיר מול אייקון הרוע והשחיתות של דוחא