הלב דופק דופק דופק. ממש גבוה. נראה שמבחוץ מרגישים את הדפיקות. ישששששש, עידן בבית! משתחררת צעקה, ואת מחכה לראות שזה אמיתי. שהילד המתוק הזה עם העיניים הטובות, החייל האמיץ הזה שהשאיר את כל ארה"ב מאחור כדי להילחם על חתיכת האדמה הזו שלנו, שורד את השבי וחוזר הביתה. הביתה.
כמו שאנחנו מכירים מהשחרורים הקודמים, התקשורת ביום שידורים מיוחד מהבוקר, רק שהפעם מישהו אחר שולט על האירוע. אמא ואבא ואחים שטסים במיוחד מארה"ב כדי להגיע לרעים ולבית החולים, אמא ואבא ומשפחה בחצור שהיו הוריו המאמצים. וזה מגיע. הפעם בלי טקסים מיותרים, מלבד המתנה מורטת עצבים. 584 ימים, ועוד כמה שעות כשכל דקה היא כמו נצח.
ואז הוא מגיע. בעיכוב כמו שרק המרצחים יודעים לעשות עד הרגעים האחרונים. רכב לבן עם צלב אדום, האנשים הכי טובים בעולם של צה"ל שמקבלים את פניו, וישר לידיים של אמא.
התמונה הראשונה, אלוהים, התמונה הזו. עידן עם העיניים הטובות, הולך על הרגליים. היו שם מחבלים. היו כלי נשק. אבל הוא בלי מדים, למרות שלכולם ידוע שמדובר בחייל צה"ל. בלי "שקית הפתעה" מגוחכת שראינו בשחרורים קודמים. בלי תמורה של שחרור מחבלים. עידן בבית.
וולקאם עידן. סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן. מצדיעים לך, אתה יודע. שהחזקת, שעמדת. שאתה על הרגליים. אתה בבית!
וולקאם. ולא סתם אנחנו מברכים באנגלית. אתה הרי מכאן, בן גרעין צבר, יודע עברית משופשפת. אבל היום מברכים בוולקאם. כי מעל הכל מרחף אבל (AVAL) גדול. נשיא ארה"ב יוצר עסקה על אזרחיו, ללא מעורבות ישראלית. גם לו זה לקח זמן, אגב. אבל עידן כאן ו-58 חטופים לא.
לאחרונה ראיינתי את משפחתו של הדר גולדין שנפל בשבי ב-2014. לאה, אמא של הדר, הקפידה כל הזמן להגיד שהדר הוא תמצית הישראליות. קצין, מלח הארץ, ללא אזרחות זרה. למה צריך להדגיש את זה, שאלתי, ומסתבר שהתשובה ברורה מאליה. מי ילחם על החיילים שלנו, על החללים שלנו, על חטופים שלנו שנחטפו מהאדמה שלנו, אם לא מדינת ישראל? התשובה אצלכם. יש לנו עוד 58 חטופים. מעטים בעלי אזרחות אמריקאית. ואנחנו חייבים חייבים חייבים להילחם עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו