טראמפ לא פראייר: התודעה שמעכבת את הניצחון

במלחמת ששת הימים ניצחנו בגדול בפרק זמן קצר לא בזכות הממשלה, הצבא והביטחון, אלא בזכות החינוך.

במלחמת חרבות ברזל אנחנו מדשדשים כבר שנה וחצי לא רק בגלל הממשלה, הצבא והביטחון, אלא בגלל החינוך.

כי להיות ערוכים צבאית ואסטרטגית זה פועל יוצא של תודעה. את מנצחת כשאת יודעת מה האמת ומאמינה שאפשר לממש את האמת הזאת. העם היה שם ב־8 באוקטובר, אולי עדיין, אבל ראשי המדינה והצבא לא, ולכן אין בשלות למה שקורה עכשיו. אפשר להחליף רמטכ"לים, שרים, יועמ"שים. כשיצאנו ממצרים עברנו במדבר 40 שנה של הכשרה תודעתית. זה לוקח זמן.

ההמחשה הזמינה ביותר דחוסה בקפסולה התקשורתית של שחרור הכותל המערבי. אם אתם מכורים לז'אנר, אתם שומעים את קולו של הקריין בקוראכם את השורות האלה: "אני יורד במדרגות אל הכותל. אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי!"

רפאל אמיר, שדר קול ישראל, הקליט את הקולות. שנייה קודם שאל אותו עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז: "תגיד, איפה הכותל? לאן הולכים?"

דורות של כיסופים לארץ ישראל הולידו את הרגע הנוצץ הזה. ההזדמנות המעשית פגשה את הבשלות הרוחנית. גבולות המדינה פגשו לוחמים שיודעים מהו היעד, גם אם לא נכתבו פקודות מדויקות למבצע, והרי שלושה שבועות לפני כן נעמי שמר כתבה והלחינה לפסטיבל הזמר והפזמון פקודות המבוססות על ספר הספרים שכולו אסטרטגיה ומימוש. שולי נתן שרה את "ירושלים של זהב", וכולם הבינו שאם כיכר השוק ריקה - יש רק דרך אחת למלא אותה.

והם הצליחו.

מה שלא עשינו מ־67'

המדינה לא היתה קמה בלי הורים שסיפרו לילדים על קבר רחל בבית לחם ועל מונטיפיורי שהשקיע הון וקשרים כדי להוסיף בו חדר לתפילה; בלי הורים שהראו לילדים ציורים של מערת המכפלה בחברון.

כשהצאצאים הפכו לחיילים ושחררו את הר הבית - הם המשיכו לשחרר דרומה. אנחנו רגילים לציין את יום שחרור ירושלים בכ"ח באייר ומדחיקים את יום שחרור חברון בכ"ט באייר - העיר שנכבשה ללא ירייה. תושביה הערבים הניפו דגלים לבנים כי היו בטוחים שצה"ל מגיע לנקום על תרפ"ט. אבל הירייה היחידה היתה של הרב גורן, שחורר את מנעול מערת המכפלה.

אם כתב החדשות שנצמד לצנחנים עוד בשער האריות היה גדל כאן בדור שבו כיבוש הפכה מילה גסה ומתנחלים הפכו אויבי העם; בשנים שבהן הדתה הפכה לסכנה קיומית ותפילה לקלקול חינוכי; בעידן שבו הנשיא הרצוג הותקף על ידי מפלגתו כי העז לבקר במערת המכפלה כדי להדליק נר חנוכה עם חיילי צה"ל - לא היינו שומעים אותו מתרגש עם האלוף נרקיס בירושלים המאוחדת. אולי הוא היה לועג למילואימניקים שמשתפים פעולה עם מלחמות מיותרות.

ומה אם היינו מספרים לילדינו את האמת? מלמדים בבית הספר שארץ ישראל חשובה. שבעזה היה יישוב יהודי ונמל משגשג, שוויסוצקי המפורסם מהתה הנכיח בו את הקריירה שלו? מגלים להם שאדמת רצועת עזה דווקא נתנה פרי ואהבה כשיהודים טיפחו אותה? שהיה מיזם ציוני מרהיב שנחרב תמורת שקר. בחוגים לכלכלה היינו מחשבים את מצב התחבורה, הנפט והנדל"ן של ישראל אם חצי האי סיני היה בידינו, ובחוג למדעי המדינה מבררים מהיכן הרושם השגוי שאנחנו אחראים לרעב בעזה, ולא מצרים בעלת בריתנו שקרובה אליהם - מכל הבחינות - יותר? 

קואוצ' טראמפ

כולם הופתעו השבוע מטראמפ, ומי שלא הופתע - נעלב. אבל טראמפ לא מפתיע ולמעשה גם לא פוגע, מקסימום - נפגע. נשיא ארה"ב מתנהל עם מדינת ישראל כמו שקואוצ'ר מנטלי מתנהג עם לקוח שהוא האמין והשקיע בו, אבל נכון לעכשיו מתברר כמקרה שלא מעוניין לעזור לעצמו.

אחרי שנים של טיפוח, אמון ופרגון בינלאומי - טראמפ העניק לנו מתנה שלא חלמנו לחלום עליה: אשראי לטרנספר, כולל קופונים בצורת הצבת תנאים למצרים ולירדן. אחד הסימפטומים לפוסט־טראומה הוא היעדר יכולת לחשוב שהפנטזיות שלך יכולות להתגשם. ואכן, רוב התגובות מהמרכז שמאלה היו: "הלוואי שזה היה ישים, אבל זה לא".

איפה את, האמונה בדו־קיום, לאן נעלמת?

ישראל לא רק התעלמה ממשלוח המנות, היא גם הכריזה שהוא מקולקל והצטרפה לקולות המזלזלים בזירה הבינלאומית, שמדברים על נשיא ארה"ב במונחים של הזוי וליצן. אין כמעט כלי תקשורת שלא לעג לו על רקע המיזם הנדל"ני על חוף עזה - אף שבימי נווה דקלים דווקא היה שם מלון יפהפה - ואת הבוז הישראלי הזה הדהדו בכל העולם. טראמפ, בניגוד אלינו, לא פראייר. אומה שבוחרת לשלם מחיר כבד על חשבון העתיד תמורת שחרור חטופיה, אבל לא שוקלת אופציה לעתיד ורוד כשמציעים לה להיפרד מאויביה כאשר לראשונה ידה על העליונה - היא כנראה מקרה לפסיכיאטר, לא למאמן.

יש מצבים שבורים שאי אפשר לתקן אפילו בכסף. התפקידים במזרח התיכון התחלפו: ישראל, שקידשה את האדמה רק כדי לכונן בה חיים, מפקירה חיים ומזלזלת במורשת ובאדמה, רוצה להתמסכן ולהפסיד. העולם הערבי אימץ את הנרטיב היהודי, מקדש את החינוך ורואה ישועות. כבר לא צריך להקריב את הילדים, מספיק לחייך ולשקר.

התניע סנטה קלאוס את המזחלת ופנה הלאה, אל מקומות שבהם מאמינים כי אופק ורוד עם ניצחון מוחלט יכולים לקרות במציאות.

גם הזמן שלו מוגבל.