רחוקים מהבית, קרובים אל הכאב: "במקום לשמוח על המדינה אני נאבק באדמה אחרת"

יום העצמאות הזה הוא הקשה בחיי. במקום להיות בארץ, לשמוח על המדינה של העם היהודי, אני מוצא את עצמי אלפי קילומטרים מהבית – נאבק, זועק, על אדמה אחרת, למען איתי. למען כל 59 החטופים שנותרו.

הכאב של משפחות החטופים ושל משפחות השכול שהצטרפו בשנה האחרונה למעגל השכול הוא לא רק הכאב שלי ושל משפחתי בלבד. הוא כאב לאומי. הוא כאב של כל מי שמבין מה זו מנהיגות, מה זו אחריות, מה זו מדינה. כאן, בארצות הברית, אני מרגיש את השבר הגדול שנפער בין ישראל לבין הקהילות היהודיות. דיברתי אתמול בכנס השנתי של הקהילה היהודית הבינלאומית (AJC) בפני אלפי יהודים מכל רחבי העולם. אין חלילה ניכור מישראל, יש עדיין חוט מקשר. אבל התסכול, האכזבה, הכעס – הם עצומים. יהודים אמריקנים שואלים אותנו בעיניים דומעות: איך ייתכן? איך מדינה שנולדה כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי – לא עושה כל שביכולתה כדי להחזיר את בניה ובנותיה מהשבי?

וזה לא רק כאב אישי. זה גם פחד אמיתי: האנטישמיות כאן גואה. הביטחון האישי של היהודים נפגע. ולא משנה כמה ממשל ארה״ב יגבה את ישראל – בשטח, דעת הקהל נגדה כי התמונות שרואים כאן לא התמונות שרואים בישראל. ישראל מזמן הפסידה לחמאס בדעת הקהל העולמי עקב פירוק משרד החוץ מנכסיו ואנשיו לאורך השנים. ההרגשה היא, שהמדיניות של ישראל כלפי החטופים תורמת עוד ועוד לבידוד הזה.

לכן אני אומר בצורה ברורה: ממשלת ישראל, ובראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, צריכים לבחור דרך. אי אפשר לשבת על הגדר עוד יום אחד. אם נתניהו מאמין שהחזרת כלל החטופים איננה אפשרית או איננה עומדת בראש סדר העדיפויות שלו, ולא חשובה הסיבה – שיקום ביושר ובאומץ, ויודיע על כך. שייכנס בעוצמה, יכה עד תום וימוטט סופית את שלטון החמאס כמה שנים שזה ייקח. כי זה שקר להגיד שמיטוט החמאס יקרה בשבוע או בחודש הבא.

אבל אם הוא יודע, כמו רובנו, ש-59 חטופים עוד מחכים, שחייהם וחיי משפחותיהם תלויים על בלימה, אז חובתו המוסרית היא לבצע עסקה. עסקה אחת כוללת, ולהחזיר את כולם עכשיו. לא מחר, לא בעוד חודש. עכשיו.

עשינו זאת מול חיזבאללה, אויב לא פחות אכזרי, רק לפני כמה חודשים. הבנו אז שיש ערכים שעולים על הכול: לאפשר לאחינו בצפון לשוב לבתיהם, לשגרה, לחיים. האם היום אזרחי ישראל שמוחזקים בעזה לא ראויים לאותו יחס? האם צריך להזכיר שמאז תחילת המלחמה נרצחו כבר 41 חטופים בשבי החמאס? למה ולמי מחכים?

בני היפה, הערכי, החייכן בחר להתגייס לצה"ל. הוא ראה בערכי הערבות ההדדית, ההקרבה למען המדינה ושמירה על אזרחיה ערכים עליונים. הוא גם ידע שלא משאירים אף אחד מאחור, לא מפקירים פצועים בשטח. אל תפקירו את איתי, אל תשאירו את החטופים מאחור.

ביום העצמאות הזה, אני מבקש דבר אחד: להחזיר את הערבות ההדדית. להחזיר את כל החטופים בעסקה אחת. כי אפשר. כי צריך. עכשיו.

מאת רובי חן, אביו של החייל החטוף, סמ"ר איתי חן.