הוריו של סגן הדר גולדין ז"ל: "ניצחון על חמאס זה  להחזיר את החטופים - ולא את האחרון - את הראשון"

בתחילת השנה נפל דבר בישראל; שלושה מתוך ארבעה צעירים שהוחזקו בשבי חמאס במשך עשור חזרו לארץ. סמ"ר אורון שאול חולץ בינואר והובא לקבורה בישראל, הישאם א־סייד ואברה מנגיסטו שוחררו בעסקה ב־22 בפברואר. אבל החטוף הרביעי מאז 2014, סגן הדר גולדין, הושאר בעזה. כמעט 11 שנים בלי שיש תוכנית מוסדרת לשחרור.

"ברגע ששחררו 54 מחבלים שהיו אמורים להיות קלף מיקוח עבור ארבעת חטופי צוק איתן, אבל לא שחררו גם את הדר, הבנו שמדינת ישראל ויתרה על הדר. פשוט ויתרה", זועקים הוריו, שמחה ולאה גולדין, מדם ליבם. מאז פרוץ המלחמה הם מיעטו להתראיין. לא רצו להיות הדוגמה לחייל שלא חזר. עד עכשיו, כשהפחד הכי גדול הוא שעננת הדר גולדין תיחשב כעננת רון ארד.

"בצמרת הביטחונית הבטיחו לנו כל השנים שהמחבלים האלה שמורים כביטחון להחזרת הדר. גם אחרי תחילת המלחמה הבטיחו לנו שהם 'חבילת צוק איתן'. ואז הם באו ואמרו 'מצטערים, לא הצלחנו'. מבחינתי זו הפרת ברית. זה הרבה יותר מבגידה", בורר שמחה את מילותיו בקפידה.

"תשע שנים וחצי ניהלנו מאבק להביא את הדר החייל החלל, וההנהגה בחברה הישראלית לא ראתה בזה משהו חשוב. אני מדבר על ההנהגה הפוליטית שהתחלפה מדי פעם, ההנהגה הביטחונית שהתחלפה לא מעט, וההנהגה הרבנית שלא ראתה בהבאת חלל לקבר ישראל דבר קריטי".

"זה משקף משהו מאוד בעייתי בחברה. כי לא מקיימים את המצווה הדתית והחברתית שלפיה לא משאירים חללים מאחור. הדר כאישיות הפך לסמל במשך השנים. לצערנו, לסמל של ריסוק החברה הישראלית. כשיחזירו אותו, נוכל להביא גם את כל היתר, ונראה לחברה הישראלית שהערכים חזרו למקום. כי ניצחון על חמאס זה להחזיר את החטופים. לא את האחרון. את הראשון. את הדר".

לאה מזכירה שוב ושוב שהדר הוא סמל הישראליות. קצין בצבא, ישראלי, בלי דרכון זר ומדינה נוספת שתילחם עליו, שגדל במגזר הדתי המשרת בצה"ל. "סמל הישראליות שהופקר, ובכל יום מפקירים אותו מחדש".

הם מבינים בביטחון, ולצערם גם למודי ניסיון. לאה היא דוקטור, מהנדסת תוכנה ומערכות ויועצת בתעשייה הביטחונית. שמחה הוא פרופסור, היסטוריון ומרצה להיסטוריה חברתית. במרפסת ביתם המטופח בכפר סבא, בין שלל עציצי ירק מוקפדים, מתנופף בגאון דגל ישראל גדול. במרחק של כמה דקות הליכה נמצא בית העלמין הצבאי, שבו מצבה שעליה שמו של הדר. אבל הוא עדיין בעזה.

"היינו צריכים להזכיר"

סגן הדר גולדין, לוחם בגבעתי, נחטף לרצועה ב־1 באוגוסט 2014 במבצע צוק איתן, זמן קצר אחרי שהוכרזה הפסקת אש. באותה היתקלות נהרגו סמ"ר ליאל גדעוני, רס"ן בניה שראל, והדר. מאוחר יותר, בעקבות גבורת לוחמים שיצאו לחפש אחריו, התגלו במנהרה פריטי לבוש של הדר מגואלים בדם. אותם ממצאים הובילו את הרבנות הצבאית להכריז על הדר כחלל, ורק לאחרונה כחטוף. הוא היה בן 23 במותו.

לאה: "סבתא חנה, אמא שלי שורדת השואה, היתה אומרת לילדים 'אין לכם פריבילגיה להרים ידיים'. והיום זה מקבל את מלוא המשמעות. אין לנו פריבילגיה להרים ידיים. אלו הילדים שלנו. זה העם שלנו. זה אנחנו"

"תוך כדי קרב היו עובדות שהראו שהדר נחטף, והוא הוכרז כחלל", לאה נעה באי־שקט. "מבחינתי הבגידה הראשונה היתה כשבתחילה אף אחד לא התייחס אליו כחטוף, ולכן אף אחד לכאורה לא חיפש אותו. במשך שנים נלחמנו כדי לפתור את הבעיה ההלכתית הזו, של חלל עם קבר של ממצאים פורנזיים. עם הזמן קיבלנו מעמד אחר של שבוי ונעדר, שנותנת רק תמיכה של משרד הביטחון.

"כשהגיעו הזוועות של 7 באוקטובר, גילו שיש עשרות אנשים במצב דומה לשלו, והגדירו אותם כחללים חטופים. רק אז התברר לנו שכאשר מגדירים אדם כחטוף, אפשר לבקש להחזיר אותו כחלק ממשא ומתן או כמטרה למבצע ביטחוני. אז כשהתחילו להילחם על החזרתם היינו צריכים להזכיר שצריך להילחם גם על החטופים מצוק איתן. להזכיר שגם אנחנו חלק ממשפחות חטופים. שגם את הבנים שלנו צריך לשחרר".

במהלך השנים טענו לאה ושמחה, יחד עם ילדיהם איילת, מנחם (חמי) וצור, אחיו התאום של הדר, שהחטופים צריכים להפוך מנטל לנכס. "ישבנו על הסלוגן 'הומניטרי תמורת הומניטרי', שלפיו כל עוד לא משחררים את החטופים, כפי שצריך לעשות לפי הדין ההומניטרי, אי אפשר לתת סיוע הומניטרי לחמאס", מזדקף שמחה בכיסאו.

"בתקופת הקורונה, על הכיסא שאני יושב עליו, ישבו בכירי הצבא ואמ"ן ואמרו שלא יעבור מנשם אחד לעזה לפני שיקבלו את החיילים", אומר שמחה. "אחר כך הבטיחו שלא יעבור חיסון אחד לעזה לפני שהחיילים יוחזרו. אבל חמאס קיבלו הכל, והחיילים לא הוחזרו. ואנחנו לא צריכים ועדת חקירה כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. אנחנו גולדין, ועדת החקירה".

הפרת הדין הבינלאומי

הם אוחזים במסמכים ובעדויות הקובעים שחטיפתו של הדר ומניעת קבורתו הן הפרה בוטה של הדין ההומניטרי הבינלאומי, ולכן אין לתת סיוע הומניטרי למי שעובר על הדין. כמו כן, לאה מזכירה את קביעת מועצת הביטחון של האו"ם, שלפיה בכל מקום בעולם שבו יש עימות עם נשק, מדינות שיוזמות את ההסכמים באזור חייבות להשיב את החללים והנעדרים.

"הקביעה הזו נתנה לנו המון תקווה, כי תמיד אמרנו שלשחרר מחבלים תמורת חטוף זה רע. אבל עובדתית כלום לא קרה, אף אחד לא מבקש את הדר. אנחנו לא באג'נדה".

היא מציירת שני עיגולים דמיוניים על השולחן. "מבחינתי, הכל סובב סביב הכסף. יש שני שולחנות עבודה. שולחן עבודה המיועד בכאילו להשבת החטופים, ושולחן עבודה הומניטרי שבו עוברות מזוודות של כסף, כי תמיד יש מי שמרוויח כסף מהכנסת סחורות לעזה. וכל מי שמרוויח כסף מהסיוע ההומניטרי סוחר בדם החיילים שלנו. העובדה שהעולם ממשיך להתנהל, וחותמים על נורמליזציה עם מדינות כמו סעודיה, מראה שלאף אחד לא אכפת מהחטופים.

"אני יודעת, אין לי יכולת לקבוע שום דבר שקשור לביטחון מדינת ישראל, אבל במישור האזרחי צריך להחזיר את הדר שהוא סמל לתבוסה של 2014, לחורבן הפסקת אש, לחיילים שיודעים שאם ייחטפו לא יחזירו אותם. כי לא אני שלחתי את הבן שלי לעזה. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל שלחו אותו. אז אני אויב העם, כי אני נלחמת להחזיר את הבן שלי?" לאזה זועקת, והנשימה נעתקת. כי אין אמא בעולם שתילחם בה. מגיע לה ולמשפחתה לקבל את השקט.

המלחמה והחזרת החטופים

מאז מבצע צוק איתן שבו נחטפו הדר ואורון התרחשו לא מעט קרבות בגבול הרצועה. במהלך המבצעים שומר החומות במאי 2021 ועלות השחר באוגוסט 2022 קיוו בני משפחת גולדין שהשם של בנם ושל שלושת החטופים הישראלים הנוספים יעלה כאחת ממטרות המבצעים - אבל איש לא דיבר על החזרתם.

"בתחילה טענו שמדובר במבצע ולכן אי אפשר לבקש להחזיר אותם. ב־7 באוקטובר כבר הכריזו רשמית שיש מלחמה, אבל לא ביקשו אותם", מחדדת לאה. "הקמפיין של משפחות החטופים סובב עכשיו סביב הפסקת הלחימה והחזרת החטופים. לצערי, מהניסיון שלי, הבנתי שאין לנו יכולת לבקש את הפסקת המלחמה.

"כל השנים אמרו לנו שאי אפשר להפעיל לחץ על חמאס כי זה יגרור סבב לחימה נוסף, ושדם החיילים יהיה על הגב שלנו, משפחת גולדין שרוצה להחזיר את הבן שלה הביתה", ממשיכה לאה.  "עכשיו המלחמה היא תירוץ לא להחזיר את החללים. אז ברור שלמלחמה אין שום השפעה על החזרת החללים. יתרה מזו, ב־24 בינואר 2024 הפרלמנט האירופי הכריז על הפסקת אש תמורת החזרת כל החטופים, אבל זה לא קרה. קוראים להפסקת המלחמה כדי לא להגיד הפסקת אש".

שמחה: "כשנחתם הסכם של הפסקת אש, הצדדים מחליפים שבויים וחללים. כאן כולם שכחו מזה. אני מדבר בעיקר על ההנהגה. הצבא והחיילים, כפי שאני רואה אותם, מבינים שהחטופים זה העיקר ופועלים לשחרורם בצד המבצעי".

לאה: "הדר הוא סמל לביטחון שלנו. הוא קורבן של הפסקת אש. אם ישראל מסכימה למסד הפסקת אש לפני שמחזירים את השבויים, היא מסכימה שירצחו ויחטפו חיילים בהפסקת אש"

לא מעט תוהים למה לשחרר חללים לפני החיים, אני אומרת בזהירות, אבל לשמחה התשובה ברורה. "במסורת היהודית שמים את הדבר הכי קיצוני בהתחלה. כי אם את מבצעת אותו, ברור שאחר כך תלכי אחורה. אם יחזירו את החללים, ברור שיחזירו את הפצועים, וברור שיחזירו את החיים".

לדבריה של לאה, מדובר בהנדסת תודעה. "מישהו הכניס לתודעה שזה בסדר להחזיר חללים אחרונים, אם בכלל. בתחילת המלחמה גם לא הזכירו חיילים חטופים, כי הבינו שכאן לא נלחמים כדי להחזיר חיילים. וזה אי־הבנה בסיסית. החזרתו של הדר תראה שלא משאירים חיילים מאחור, שיש ערבות הדדית וכבוד לאדם.

"הדר הוא סמל לביטחון שלנו. הוא קורבן של הפסקת אש. אם ישראל מסכימה למסד הפסקת אש לפני שמחזירים את השבויים, היא מסכימה שירצחו ויחטפו חיילים בהפסקת אש, ו־7 באוקטובר קרה במצב של הפסקת אש".

השיחה מתארכת, אבל לאה ושמחה לא מתעייפים. הטונים עולים ויורדים מתוך כאב שלא מפסיק לכרסם. בתעצומות נפש גדולות הם חוזרים ואומרים שהם לא יפסיקו עד שהדר יחזור. "המוטו שלנו הוא נעשה ונצליח", שמחה מיישיר מבט, "ואסור להתייאש. כי אחרי שני חיילים שנשארו בשבי הגיעו 250 חטופים ו־1,200 נרצחים. אז אין שום אופציה להשאיר שם עוד 59 חטופים".

לאה: "הילדים שלי מספרים שסבתא חנה, אמא שלי שורדת השואה, היתה אומרת להם 'אין לכם פריבילגיה להרים ידיים'. והיום זה מקבל את מלוא המשמעות. אין לנו פריבילגיה להרים ידיים. אלו הילדים שלנו. זה העם שלנו. זה אנחנו".