בין ברלין לעזה: השואה הבאה כבר מתחממת על הקווים

טיסת אל על LY14671 נחתה בברלין. בדקתי שהילדים ערים. מצחיק לכנות "ילדים" ארבע פרסונות שקיבלו אישור מיוחד מהצבא לצאת לסיבוב שורשים בזמן מלחמה, אבל בעצם - אולי זה לא מצחיק.

"ברוכים הבאים לגרמניה, נא להעביר את המכשיר למצב נדודים", סימסה לי חברת הסלולר. מי כותב להם את הטקסטים? הילדים נהרו מן המטוס, שולפים עבור נוסעים אחרים מזוודות מוצפנות מן התאים העליונים, מלוא גובהם. הודינו לצוות וצעדנו לקראת האיחוד עם המזוודות שלנו. הפניתי את תשומת ליבם לכך שמדובר בשדה התעופה המעוצב ביותר, לשילובי העץ ולניקיון, והתייצבנו בחזית הממתינים להחתמת הדרכונים.

אינשולדיגן, חאלד

הווטסאפ הראשון הגיע מאפליקציית "בוקינג" עם פרטי הנהג שתיאמתי מראש. Khalid יחכה לנו בטרמינל 2, וזה מספר הטלפון שלו. מצורפת גם תמונת הלוקיישן. קוראים לו חאלד, בחייאת, אל תְגַרְמְנוּ לו את השם. חמש דקות עמדנו בתור, וחאלד כבר שולח ווטסאפ: היי מיס, הפגישה שלנו עוד 5 דקות. הודיתי לו וכתבתי שאני צופה עיכוב מסוים כי מתפתח תור.

זו לא הפעם הראשונה שלי בשדה התעופה ברנדנבורג, שכדי לפתוח אותו נכנסה עיריית ברלין לגירעון של מיליארדי אירו נוסף על המיליארדים שכבר היו מנת חלקה הגירעוני, אך זו הפעם הראשונה שבה עמדנו בתור ממושך. וגם הפעם הראשונה שבה הפקידים בשתי העמדות היחידות שאוישו דקדקו עם הנכנסים: למה באתם? היכן תשהו? לכמה זמן? מה תעשו? עדר ישראלי עייף עונה באנגלית רצוצה שמות של מלונות באלכסנדרפלאץ ומספר על פריימארק, חסר עונים מול שני צמדים אריים בתאי זכוכית.

ביפביפ! הודעה מחאליד: היי מיס, כל איחור של חצי שעה יעלה לך 40 יורו. אינשולדיגן חאלד, אין סיכום כזה, שילמתי מראש וקורה שיש איחור, זה לא תלוי בי.

- סורי, ליידי, איים אין דה מידל אוף יום עבודה, מפסיד עלייך כסף.

אוקיי, פה חשדתי. תקשיבו ילדים, חאלד הנהג רוצה ארבעים יורו על כל חצי שעת איחור.

- אז תבטלי אותו.

- שילמתי מראש.

- טוב, תני את המספר, אתקשר אליו ממני.

ר' התקשר אל חאלד. בערבית הרהוטה שלמד בילדותו הגוש־עציונית אמר: היי אח שלי, מה קורה? התכתבת עם אמא שלי עכשיו, יש עיכוב. מה נראה לך שאתה מחייב אותנו בכסף?

וחאליד ענה: אוי אח שלי, מצטער, חשבתי שאתם יאהוד, היה לה דגל ישראיל בהזמנה.

והילד אמר: חס וחלילה אח שלי, זה רק המנוי של הסלולר, אתה יודע, כדי שלא נסתבך. אנחנו פלשתינים.

חאליד השיב: מחכה לכם פה, אל תדאג, שקל אני לא לוקח מאחים שלי.

חזרנו להתרכז בתור שבקושי התקדם, וקלטתי שלגרמנים בבידוק הזה היתה שיטה: תיירים בהירים תוקתקו ותיירים עם לוק ים־תיכוני־יהודי עוכבו. כדי לאשש את השערתי ולהגיע מהר אל המזוודות שכבר נערמו באולם הסמוך התפצלנו. כשהגיע תורי עם הבהירים, השבתי באנגלית מצוחצחת שהגענו לנופש. ביקרת כאן בעבר? נשאלתי. זו הפעם העשירית שלי, עניתי. מה התוכניות? שאל. נלך למשחק של אוניון ברלין, עניתי, והבודק היה מאושר. תלכו גם לקונצרט? שאל. אם תמליץ לנו על כזה, עניתי, והוא המליץ והחתים שלושה דרכונים ותוך שישים שניות האפיזודה תמה. הילדים הים־תיכוניים מהתור המקביל הגיעו כעבור עשרים דקות.

יצאנו לטרמינל 2, והילדים דוברי הערבית אמרו לנו לסתום עד שנגיע ליעד. כל הדרך לעיר הם שוחחו עם הנהג שעושה במונית חתיכת שליחות: מוכר מרצ'נדייז וכל ההכנסות קודש לחיזוק המלחמה בעזה, מספר לכל הלקוחות שלא היה 7 באוקטובר, שהיהודים שקרנים וגנבים, ושבעזה מתרחש רצח עם (טוב, את הפרט האחרון יודע כל מי שקורא "הארץ").

חלק הארי של המשפחה עשה את עצמו ישן במושב האחורי כשהנהג חלף בנויקלן וקרויצברג והתגאה בכיבוש המוסלמי. 

מהו הלקח

הלקח הראשי מהשואה הוא לדעת שבכל רגע מתבשלת שואה נוספת. 

הגרמנים לא נהנים מהכיבוש המוסלמי, מחברה לא יצרנית שהשתלטה על שכונות שפעם היו יפות ועכשיו נראות כמו עזה, אבל אירופה עדיין שונאת את היהודים יותר מאשר את המוסלמים. למה? קוראים לזה אנטישמיות. לא את הכל צריך להבין, אבל את הכל צריך לדעת.

את חאליד לא יעכבו. יפחדו ממנו ויכבדו אותו. יהודים הם טרף קל ומפתה. ככל שניכנע לדפוס הזה - לא נתקיים. ככל שנהיה מודעים אליו - נפוגג אותו. מדינת ישראל שואלת את עצמה מדי יום: מה העולם חושב עלי? אבל העולם לא סובל אותך, חמודה, וזה לא ישתנה. הוא יכבד אותך ויחשוש ממך אם תפתחי כבוד עצמי.

לפני יותר מ־80 שנה נדהמנו שאומות העולם לא מפציצות את פסי הרכבת לאושוויץ. אחרי המלחמה נדהמנו למצוא תיעוד לזוועת המחנות. העולם ידע ושתק!

מדינה יהודית זה צעד חכם שנועד להגן על העם היהודי מפני שואה נוספת. אבל כאשר אנחנו מעניקים לשונאינו טיפול רפואי, קצבאות ילדים למי שבזים לנו, זכויות אזרח למי שמזדהים עם הטרור, סיוע אנטי־הומניטרי למעודדי ומבצעי שואת עוטף עזה - אנחנו שומטים את הקרקע תחת רגליה של מדינת ישראל, בדרך אל השואה הבאה.