חמאס פרסם היום (רביעי) אות חיים של עמרי מירן (48), שנחטף מקיבוץ נחל עוז ב-7 באוקטובר. משפחתו של עמרי קיבלה ממנו אות חיים באפריל 2024, אז תועד לצד קית' סיגל, ששוחרר בעסקה ב-1 בפברואר לאחר 484 ימים.
משפחת מירן ביקשה למסור: ״ערב יום השואה, בו נהוג לומר 'לעולם לא עוד', ואזרח ישראלי זועק לעזרה ממנהרות חמאס. זו בושה למדינת ישראל. עמרי שלנו חזק ולא יישבר, אבל הלב שלנו נשבר. שנה וחצי הוא ו-58 חטופים ממתינים שישיבו אותם. אנחנו לא נוותר ונמשיך להיאבק עד שעמרי ישוב אלינו, ובעיקר לשתי בנותיו שמחכות בכל ליבן לחבק אותו".
עמרי נחטף מביתו שבקיבוץ באחד הסיפור המזעזעים שנשמעו, שחלקו אף תועד ברשתות החברתיות. בין היתר העבירו אותם המחבלים לבית הסמוך, ומשם החליטו לחטוף את עמרי ולהשאיר את לישי והבנות מאחור.
בשבת השחורה התעורר עמרי ב־05:30 כדי להאכיל את עלמא. אחרי שעה החלו המטחים, והמשפחה נכנסה לממ"ד. לישי סיפרה: "ב־10:30 שמעתי את חלון המקלחת מתנפץ. היו צעדים של מחבלים בתוך הבית. הם דפקו על הדלת וצעקו 'איפתח אל־באב'. שתקנו. הרגשתי שזה הסוף של המשפחה".
"פתאום שמענו את הקול של בן הקיבוץ, תומר ערבה בן ה־17. הוא אמר: 'זה אני, תומר, הבן של השכנה. תפתחו בבקשה את הדלת כי אחרת יירו בכם ובי'. עמרי ואני הסתכלנו אחד על השני, ועמרי פתח את הדלת. בדיעבד אמרו לי אנשים שזו היתה החלטה מוטעית. לדעתי, פעלנו הכי נכון שאפשר. שמענו שהמחבלים ירו על דלתות סגורות ורצחו ככה אנשים. רוני ישנה מול הדלת והם היו פוגעים בה".
המשפחה הועברה לסלון ובסביבות השעה 11:00 הם נלקחו לבית השכנים גלי וצחי עידן, שעוד קודם לכן המחבלים רצחו את בתם הבכורה מעיין.
"רוני הייתה שקטה מרוב בהלה, עלמא בכתה כי היתה רעבה. המחבלים הורו לי להניק אותה כי הם רצו לצלם אותי, וסירבתי. בסביבות 13:30 נכנסו עוד מחבלים ואיתם יהודית ונטלי רענן, אם ובת משיקגו, שנחטפו ושוחררו ראשונות. הן ישבו לרגע כשהמחבלים התחילו להתקפל".
"הם שמו על עמרי וצחי אזיקוני פלסטיק והבנתי שעומדים לקחת אותם לעזה. רציתי לחבק את עמרי, אבל לא נתנו לי לזוז. אמרתי לו מייד ארבעה משפטים: 'אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו, אני מחכה לך, ואל תהיה גיבור'. המחבלים לקחו גם את יהודית ונטלי ויצאו החוצה. פתאום רוני התחילה לצרוח 'אבא, אבא. אני רוצה את אבא שלי'. היא השתוללה וניסתה לרוץ אחרי עמרי והמחבלים".
רק בסביבות 17:30, אחרי 11 שעות של אימה בלתי נתפסת, חילצו אותם לוחמי סיירת גבעתי. "היינו מנותקי קשר, אבל אנשים ראו אותנו בלייב בפייסבוק ושלחו את החיילים כי היו בטוחים שאנחנו מתים". על המאבק להשבת בעלה אמרה: "הוא חי, הוא יחזור וזו עובדה. אין שום מצב אחר".
יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני נפגש מוקדם יותר היום עם לישי. ח"כ גפני חזר ואמר כי "החזרת החטופים הוא הנושא החשוב ביותר, פדיון שבויים היא המצווה החשובה ביהדות וכי יש לעשות הכל על מנת להחזיר את החטופים כולם במהרה".
ח"כ גפני ולישי מירן
"הבנות עוברות חיים שלמים בלי אבא"
בראיון החודש ל"ישראל היום" אמרה לישי, אשתו של עמרי: "הוא הגבר הצעיר הכי מבוגר שנשאר בשבי. זאת האימה הכי גדולה - שעמרי לא מעבר לים, הוא לא אי שם בארץ רחוקה, זה כל כך קרוב. זה מעבר לשביל".
מאז אותו יום איום, היא סיפרה,הזמן התעקם כליל. "כשהוא נחטף, עלמא היתה בת חצי שנה. עכשיו היא בת שנתיים. רוני היתה בת שנתיים – היום היא כבר שלוש וחצי. במושגים של ילדים אלו חיים שלמים שהן עוברות בלי אבא. וזה לא משהו שאפשר לתקן. זה חסר שנרשם בגוף שלהן, בזיכרון, בפחדים".
עבור לישי, כל יום שעובר מרגיש כמו אותו יום. וכל יום כזה הוא עוד תזכורת לכך שעמרי לא בבית. "552 ימים, שאנשים ידמיינו שהם כל יום שולחים הודעה לאהובים שלהם, כל יום. שיחשבו שיש שם וי, שהסימן כחול. ואין שם שום תגובה. כלום, ריקנות אינספות. אבל אני כותבת, ועושה את כל מה שאני יכולה, כי אני יודעת שעמרי שורד. שהוא שם. שבראש שלי, אולי הוא אפילו מצליח לראות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו