"מחכות למזל הטוב": עמרי מירן בן 48 - אבל אין מי שיכבה את הנרות

ביום שישי יציין עמרי מירן את יום הולדתו השני בעזה – לא רחוק פיזית מקיבוץ נחל עוז, אבל בעולם אחר לחלוטין ממשפחתו, מחבריו, ומהחיים שהיו חייו.

מחר ימלאו לעמרי 48 סיבובים סביב השמש. 48, פחות סיבוב וחצי אותם העביר מתחת לאדמה, ללא שמש. "הוא הגבר הצעיר הכי מבוגר שנשאר בשבי", אומרת לישי לביא מירן, אשתו, שיושבת ומחכה לו בפתח ביתם בנחל עוז.

קצה הקיבוץ, בית קטן, מכונת כביסה בחוץ, כוננית עם נעלי עבודה, מקלות מטאטא ללא ראש. לפני הבית מדשאה גדולה ומעברה הגדר. "אנשים חושבים שזה קרה באיזה מקום רחוק", היא אומרת. "אבל זה לא. עמרי עשה את הדרך לעזה ברגל. הם הלכו איתו חצי שעה. אולי ארבעים דקות. וזהו. הוא כבר לא היה פה יותר".

מבטיה של לישי נודדים אל קצה הקיבוץ, רואים קרוב, רואים אטום. מעבר לגדר הזמן המאובך תלוי על השעון. המילים שלה מהדהדות מציאות בלתי נסבלת - חצי שעה ברגל - והעולם כפי שהכירה חדל מלהתקיים.  "זאת האימה הכי גדולה - שעמרי לא מעבר לים, הוא לא אי שם בארץ רחוקה, זה כל כך קרוב. זה מעבר לשביל", היא מוסיפה וקולה כמעט נשבר .

מאז אותו יום איום, הזמן התעקם כליל. "כשהוא נחטף, עלמא היתה בת חצי שנה. עכשיו היא בת שנתיים. רוני היתה בת שנתיים – היום היא כבר שלוש וחצי. במושגים של ילדים אלו חיים שלמים שהן עוברות בלי אבא. וזה לא משהו שאפשר לתקן. זה חסר שנרשם בגוף שלהן, בזיכרון, בפחדים".

"אני כבר לא רק שבורה. אני גם לוחמת, במובן של לא לוותר, של להמשיך להגיד - עמרי שם. רוני ועלמא כאן. ואני ביניהן. ואנחנו לא נשתוק"

על המיגונית, בצומת לצד הקיבוץ, עסק חסר רגישות הדביק תפריט גדול. באותיות הקטנות נכתב: "הנחה ללובשי מדים". בעיקול הכביש דגלים צהובים מתנופפים, חלק מהדגלים כבר בלויים אחרי שני חורפים, קיץ אכזרי, וקיץ מתקרב. הדגלים הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף. הגורל הורגל. מציאות הבלהות הפכה לשגרה, ומשם קצרה הדרך אל השכחה.

"אני יודעת שעמרי שורד"

​עבור לישי, כל יום שעובר מרגיש כמו אותו יום. וכל יום כזה הוא עוד תזכורת לכך שעמרי לא בבית. "552 ימים, שאנשים ידמיינו שהם כל יום שולחים הודעה לאהובים שלהם, כל יום. שיחשבו שיש שם וי, שהסימן כחול. ואין שם שום תגובה. כלום, ריקנות אינספות. אבל אני כותבת, ועושה את כל מה שאני יכולה, כי אני יודעת שעמרי שורד. שהוא שם. שבראש שלי, אולי הוא אפילו מצליח לראות".

לישי לא מדברת בסיסמאות. להפך - היא חרדה מהן עד עמקי נשמתה. "לא משנה כמה פעמים אמרנו את אותם הדברים, אסור שאלו יהיו סיסמאות, אסור שישכחו שזו המציאות".

לישי מבקשת להסיר את הריחוק הרגשי. להשאיר את עמרי להיות אדם שלם, חי ונושם. לא רק פנים על שלט מתפורר בצידי הדרך.

"אני יודעת שלאט לאט אנחנו הופכים לחלק מהנוף. עוד פרצוף על שלט. זה בדיוק מה שאסור לנו שיקרה. אסור לנו לנרמל את זה. עמרי הוא האיש שלי. הוא לא סמל, ולא מספר! עמרי הוא אהבת חיי. הוא אבא של הילדות שלי. ואני רק רוצה שיזכרו את זה, את כל הימים שעברו מאז השבעה באוקטובר, את כל הימים שבהם עמרי חטוף בעזה". לישי מחזיקה את עצמה, אבל עיניה הרבה מעבר לסף.

לא להישאב לתוך החושך

מאז החטיפה, העולם השתנה. אלא שמאז הוא שוב השתנה, אבל לא עבורה. "בהתחלה פשוט לא הבנתי שזה קרה. הייתי מתעוררת בבוקר ונוגעת בפנים שלי כדי להבין שאני לא הוזה.

"לאט לאט התגברה בי התחושה שכולם חזרו לשגרה ורק אני עדיין תקועה ביום ההוא. כאילו העולם מנסה להתייצב – אבל אנחנו לא שם. ואנחנו עדיין לא".

הילדות, היא אומרת, הן המראה הכואבת והברורה לזמן שחלף. "אנשים עדיין אומרים לי, 'איזה מזל שהן קטנות'. אין מזל בזה. השבר לא פוסח עליהן".

עלמא, כך היא מעידה, חיה עם חרדות נטישה קשות וקופצת מכל רעש. רוני זוכרת הכל. "היא עדיין מחכה. היא עדיין חושבת שהוא עומד להיכנס הביתה. והיא מדברת עליו בזמן הווה. כאילו הוא רק הלך לרגע".

לישי מדברת גם על עצמה. על ההחלטה לא להישאב לתוך החושך. "בהתחלה לא רציתי לצאת. לא רציתי לראות אנשים. אמא שלי הכריחה אותי לקחת את הבנות לגן החיות התנ"כי. אמרה לי - הן צריכות חיים. ואת יודעת מה? היא צדקה. אני לא יכולה לתת להן רק חסר, זמן ארוך של כאב. אז לקחתי אותן שיצברו חוויות מהזמן הזה. ולקחתי גם את עצמי".

לימון ופריחה סגולה

ובכל זאת, היא לא שוקעת בציניות. "אני מדברת היום ממקום אחר. אני כבר לא רק שבורה. אני גם לוחמת. לא במובן של 'להרים שלט'. אלא במובן של לא לוותר. של להמשיך להגיד - עמרי שם. רוני ועלמא כאן. ואני ביניהן. ואנחנו לא נשתוק".

בדרך ללישי אנו רוצים לציין את יום ההולדת של עמרי כהלכתו, עם עוגה ובלונים. ״אין לנו עוגות צהובות, ואני לא בטוחה שעוגה צבעונית מאוד תתאים ליום הולדת לחטוף שבשבי", מציעה מיכל מקונדיטוריית פריז בשדרות, "קח את העוגה הזו - היא נראית כמו דיונה, אבל היא טעימה מאוד".

מיכל מנפחת גם זר בלונים צהובים. רגע לפני שאני יוצא מהקונדיטוריה, אני שואל את לישי: מה הצבע האהוב על עמרי? "סגול", היא משיבה. אנחנו מוסיפים בלון סגול, שיזכה לשנה הבאה בביתו עם בנותיו ועם לישי.

"הרבה אומרים לי שבכל הנוגע לשאלת החזרת החטופים, אנחנו מדברות מהרגש. זה לא נכון! אנחנו מדברות מהשכל. מפרספקטיבה. אנחנו רואות את העתיד. ואנחנו שואלות: מה אנחנו אומרות לילדים שלנו? מה נוכל להגיד להם כשהם ישאלו – הייתם שם בשבילנו?".

השתיקה משתררת ביננו, כבדה, לא פתורה. רחש מכונה חקלאית ממלא את האוויר עד אפס מקום. קשה לנשום באובך הרוחש. הגיע הזמן ללכת.

"קח לימון בדרך חזרה", מציעה לישי, מביטה לרגע על העץ בפתח הבית וצוחקת. "אם נשארו עוד לימונים מכל אנשי התקשורת שהיו כאן". אני תוהה איך קוראים לעץ שלצידו, עם הפריחה הסגולה. "אין לי מושג. זה מסוג העצים האלו שיש להם רגע אחד של פריחה יפה, ואחר כך נשאר מלא ג׳יפה מסביב, אבל כמה שעמרי אהב את העץ הזה". לישי משתתקת. זיכרון של הגבר שלה, עומד על המדשאה מתחת לפריחה הסגולה, ממלא את הרגע. בקול רך לישי מדברת אליו מעבר לגבולות הזמן ומגבלות המקום: "מזל טוב, עמרי. אנחנו מחכות. מחכות למזל הטוב שיגיע גם אלינו. מחכות לך".