לפני 7 שנים יצאה גלי ביתי לטיול גיבוש למכינה קדם-צבאית. באותו שבוע היו התרעות מזג אויר חריגות ואזהרות לשיטפונות, דבר שלא גרם למנהלי המכינה לעצור ולשנות תוכניות וכך בשעות הצהריים המוקדמות באותו יום חמישי ארור בחודש אפריל, תפס את הקבוצה שיטפון וגרם למותם של עשרה בני נוער.
לא הכרתי את בני הנוער שהיו אמורים לבלות עם גלי את אותה שנה לפני הגיוס, לא הכרתי את נחל צפית, שהחליף את המסלול המקורי שנחסם, לא הכרתי את מנהלי המכינה שעד היום לא לקחו אחריות על מעשיהם ולא דרכתי באולם בית המשפט עד לאותו אירוע.
ביום שקמנו מהשבעה, כמו פליטים שנסחפו אל חוף של אי בודד, הסתכלנו סביבנו כדי להבין עם מי אנחנו נמצאים על האי הזה, מצאנו תשע משפחות המומות כמונו עם אותו כאב ועם אותה שאלה: "איך לעזאזל זה קרה?" יצאנו למסע משותף להקמת ועדת חקירה. התחברנו, התרחקנו צחקנו ובכינו, למדנו להכיר את עשרת הילדים והתאהבנו בהם כאילו היו שלנו.
בנחל צפית טיילתי לראשונה אחרי כשנתיים, קירות המעוק סגרו עלי והמחשבות היו קשות מנשוא, אבל היה לי חשוב ללכת בדרכה האחרונה ועוד קצת לנסות להבין "איך לעזאזל זה קרה?" שום דבר שגיליתי לאורך השנים לא עזר לי להבין מה גרם לראש המכינה שדחף לקיום הטיול ולמנהל המכינה בשטח, לקחת כזה סיכון.
יובל כהאן, ראש המכינה, צוטט מהימים שלפני היציאה לטיול, מזלזל בכל מי שניסה להזהיר מפני הסכנה, מעדות לעדות התגלה ראש הנחש, ביהירות הוא ביטל כל דעה אחרת משלו, בניגוד מוחלט לרוח שהמכינה התיימרה להציע לנערים המבטיחים שהגיעו לשורותיה. אביב ברדיצ'ב, מנהל המכינה, חניכו של יובל, שגדל והתחנך על בירכיו של מנהלו הנערץ, הלך בדרכו והוביל כנגד כל הגיון וכנגד כל המלצה, עשרה חניכים שסמכו עליו, אל מותם.
במשך למעלה מחמש שנים, אני פוקדת את בית המשפט בבאר שבע, שומעת את הסיפור מכל צדדיו, עדיין מנסה להבין "איך לעזאזל זה קרה?" שומעת חקירות וחקירות נגדיות, עדויות אופי והחלטות שהבוקר הגיעו לסיומן.
הבוקר חלפו שבע שנים מאותו יום, ובאופן מעט סימבולי גזר השופט על שני האשמים במותם של גלי, אגם, אילן, אלה, שני, יעל, מעיין, עדי צור ורומי שבע שנות מאסר בפועל. שבע שנים שלא יחזירו לנו את הילדים אבל יחזירו לנו מעט מהאמון שאבד, ואת התפיסה הבסיסית לפיה על חטא של יוהרה, משלמים בעונש.
את הקראת גזר הדין, חתם היום השופט יובל ליברדו בשיר שכתבה גלי "לא נפלו עלי השמיים", והוסיף, "באותו יום ארור של הטיול נפלו השמיים. על גלי, ועל שני, ועל רומי, ועל צור, ועל עדי, ועל מעיין, ועל יעל, ועל אילן, ועל אגם, ועל אלה זכרם לברכה. וכל כך עצוב. וכל כך חבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו