מ"תרבחו ותסעדו" היישר לתוך "תשמור על אמא"

"רְאֵמִי, איך אתה, יפה שלי? שמור על אמא, אתה עכשיו הגבר בבית".

זהו, משפט אחד. לא צריך יותר מדי כדי לתת לנו אגרוף ישר לתוך הבטן. מ"תרבחו ותסעדו" היישר לתוך "תשמור על אמא", ורגע אחריו "הותר לפרסום'". כי המלחמה עדיין מתנהלת, כי חיילים עדיין נפצעים, כי חטופים עדיין זועקים, כי אנחנו לא נושמים.

סליחה, אלקנה, אין לנו תשובה אמיתית לשאלה למה אתה עדיין לא מחבק את המשפחה שלך. למה גלי וזיו עדיין לא בבית. למה עמרי לא עם הילדות. למה עידן אלכסנדר, כפי שסיפרו ההורים, הרגיע חטופים אזרחים שקודם ישחררו אותם ואחר כך אולי חיילים, אבל עדיין יש שם גם אזרחים וגם חיילים, חטופים ולוחמים.

ממעמקים הם קוראים אלינו, אלקנה ועוד 58 חטופים. את הזעקה של חלקם לא נשמע כבר לעולם. שנה וחצי שיש לנו כיכרות צבועות בצהוב, וחור בלב בצבע שחור. המעבר הזה מפסח, חג חופשי ושמח, לימי זיכרון שצפויים לנו הוא אף פעם לא קל. בשנה וחצי האחרונות אין מעבר. מאזעקה לאזעקה, מהיעדר נשימה לפעימה חסרה, ממלחמה למלחמה.

ועדיין אנו לא יודעים מספיק

אוי ואבוי לנו אם ננרמל את הדבר ההזוי הזה. נכון, לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו. אבל לא אחד בלבד נשאר שם במחשכים. ולוּ היה נשאר אחד, האם היינו מנרמלים?

גלעד שליט, שנחטף ושוחרר כחייל, היה חמש שנים וחצי בשבי. נלחמנו עליו. כשלוש שנים אחרי שנחטף שוביו פרסמו סרטון. סרטון של פעם, מחזיק עיתון, שיידעו מה התאריך. ואנחנו, בתקשורת, ניתחנו כל תנועה שלו. את המבנה של הפה, את המבט בעיניים, צבע העור החיוור. זו היתה הדרך היחידה שלנו לנחש מה קורה איתו.

ועכשיו אנו יודעים קצת יותר. חטופים ששבו מעידים, מוסרים אותות חיים. הם פגשו, ראו, עברו ליד, שמעו על, ועדיין אנחנו לא יודעים מספיק.

יותר מזה, בפאליווד של חמאס כולם מצולמים. "אולפני הרצליה", כך קראו לזה החטופים ששבו. הם אפילו סיפרו שבשלב מסוים אתה כבר לא צריך לעמוד בתסריט - אתה פשוט יודע מה מצפים ממך להגיד. וכמה נורא הדבר שמצופה מאבא להגיד.

"שמור על אמא", אומר אלקנה, ובא לך לחבק את ראם ואת רבקה ולא לעזוב. שאף פעם לא יישארו לבד. שאף אחד מהם לא יישאר לבד. שיחזרו. איך זה לא מובן מאליו שחיילים, ואזרחים, צריכים לחזור?