הכל דוקטרינה: פוזיציה עוקפת מציאות

שיחה שהתרחשה באמת, על רעיון תיאורטי לגמרי, עם חבר טוב שהוא גם משפטן:

- יובל, מה יקרה אם אפרסם עכשיו סרטון שבו אני יושבת על המיטה ואומרת שלפני 30 שנה תקפת אותי מינית?

- אני אתבע אותך דיבה.

- אבל הסרטון יעוף מהר מאוד ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת. יש לך מלא אויבים שישמחו לאידך על רקע פוליטי.

- אני אכחיש.

- ואם יש לי מחלה כלשהי ואתה נורא מרחם עלי, ואני מאיימת עליך שאם תשתמש בה אני אשתמש בנטיותיי האובדניות?

- לא יודע. בעיה. יהיה לי קשה. אבל עם הזמן האמת תצא לאור.

- סבבה, אבל עד שהיא תצא לאור אני אהרוס לך את השם, את הקריירה ואת הפרנסה, כן?

- סביר להניח.

- אוקיי, רק רציתי לוודא.

צו (איסור) פרסום

השיח המטאפורי הזה נע בין פרפרזה להמחשה של פרשה שהתפוצצה השבוע, ושמאיימת להמשיך להתפוצץ. יובל, כמובן, לא עשה לי כלום. אני לא מקנאה באנשים שפגעו בהם ואין מי שישמע, ולא באנשים שלא פגעו באף אחד ואין מי שיבין.

החוק הישראלי לא יודע להגן בזמן אמת מפני שמועות זדוניות. מפני עלילות. מפני סרטונים. בטח לא של הקרובים אליהם. טלי גוטליב עשתה דבר פשוט וחכם בתחילת הקריירה שלה, ושיתפה בחייה האישיים המורכבים. גם גלית דיסטל. הגדיל לעשות יאיר לפיד. כל אחד סוחב שק של התמודדויות על גבו, ללא הבדלי מגדר, כיבוש ודת. יש הצהרת הון של נבחר ציבור, אין הצהרה על עניינים משפחתיים שתרבות השטעטל הרגילה אותנו לחשוב שהשתיקה יפה להם - ולפעמים החשיפה לא תלויה בהם.

האם צריך לחוקק חוק ששומר בסוד זהות של חשוד חף מפשע עד שמוכחת אשמתו או חפותו? רעיון יפה. המשפט האנגלי, למשל, דוגל בשיטה הזאת. דווקא בחברה הישראלית כדאי לאמץ את השיטה, בהתחשב בקצב המסחרר שבו נחשפות בעוצמה פרשיות מטלטלות - שבאותו קצב ממש נעלמות מסדר היום בקול ענות חלושה.

תוקף מאיזה צד?

המציצנות הישראלית הורסת כל חלקה טובה כשהיא חוברת לשיפוטיות הישראלית, שמונעת תמיד מפוזיציה. אם מתלוננים עליך שהטרדת מינית ואתה מפגין בקפלן - הימין יהיה מאושר והשמאל יכתוב טורים בגנות המשטרה. זה לא היה מזמן כשאלי יפה החביא בבית קלצ'ניקוב, וותיקי המחנה הסבירו שזאת היתה מתנה מאחיו, בעוד הימין הרומנטי חרג מתפקידו ההיסטורי והזדעק שמדובר בנשק בלתי חוקי.

אם את מתלוננת שאמא שלך תקפה אותך מינית - יש מצב שתוכניות תחקיר לא ימהרו להזים את השמועות, ואולי אף יעוטו על האופציה להכתירה כעבריינית אם היא גם דמות נלעגת ב"ארץ נהדרת", אף על פי שברור שאין קשר בין עמדתה לגבי עסקת חטופים לבין מצבה הריאלי בקייס התורן.

עברת צד מהשמאל לימין? ברכות, אתה זוכה בחבילת הפרימיום: נישא אותך על כפיים גם אם אתה קצת מושחת והרבה משעמם, תהפוך לגיבור תרבות, נקנה את הספרים שלך, נזמין אותך להרצאות בהתנחלויות ונשלם לך במזומן כל תעריף שתקבע. בכל זאת - אפילו חז"ל אמרו שאין נביא בעירו!

ואם את עוברת מהימין לשמאל, נישא אותך על כפיים מקפלן בתל אביב עד קפלן בירושלים, אף על פי שכבר עשית את הסיבוב הזה בעבר. לא נהדהד את קופות השרצים האישיות שלך, ונשמור בסוד את היותך בלתי קוהרנטית. עיתונאי טוב יודע לשכתב ראיון כשצריך. בכל זאת - אחריות לאומית.

פוזיציה עוקפת מציאות

שיח משפטי מפורסם עוסק ב"דוקטרינת פרי העץ המורעל", המכונה בעברית "ראיה הבאה בעבירה": האם ראיה משפטית שהושגה בדרכים לא כשרות מותרת בשימוש משפטי כדי להגיע לחקר האמת, ואף לענישת עבריינים? בניגוד למקובל בבית המשפט האמריקני, שם באופן מסורתי בוחרים בזכויות אדם על פני משפט צדק בכל מחיר - בית המשפט הישראלי בוחר ב"דוקטרינת הפסילה הפסיקתית", ונוטה לפסוק לגוף המקרה לפי חומרתו.

אז איך להתייחס לאיש שב"כ לשעבר שמעל בקוד הבסיסי והוציא מידע החוצה? ואם המסמך שנחשף הוא נתון ברור של מדיניות שתוביל את המדינה ל־7 באוקטובר חדש? כרגיל, התחלקנו לשני מחנות במהירות החושך: אלה שמצדיקים את המדליף ובזים לרונן בר - ואלה שמעריצים את בר ומגנים את איש השב"כ.

"ומה נאמר לבנינו ביום ההוא, שכל הסיבות שהיו לנו יהיו לאבק פורח?" כך שואל חנוך לוין בשירו "המלכות היא שלמה" (1970). נגיד להם שאם אתה לא מזדהה עם ערכיו של הארגון שאתה עובד בו - מותר לך ללכת לטיפול, לדבר עם הממונים עליך או להתפטר. ולתקשורת ולציבור כדאי לומר - אל תפספסו את התוכן. פסטיבל ההדלפות לא יכול להיחגג בלי בחינה מדוקדקת של המסמך. להעניש את המדליף זה חשוב; להעניש את מי שכתב את המסמך - חשוב לא פחות. להעניש את עצמנו? יאללה, סבלנו מספיק.