המהומות בבג"ץ ביום רביעי, העקיצות והריחוק בהשבעת נעם סולברג כמשנה לנשיא העליון בחמישי, הסערה הציבורית סביב הדחת ראש השב"כ, המריבות עם היועמ"שית. כל האירועים האלה נחווים על ידינו כ"התפרקות" של איזה רובד ממלכתי דק שהחזיק אותנו מאוחדים, למרות המחלוקות.

ידענו תמיד שמאחורי הדלת הסגורה, בפורומים המצומצמים, יש ויכוחים, יש ריבים, יש אפילו דם חם. על האולימפוס שלהם, הרחק מעיניהם של בני תמותה, המורמים מעם התקוטטו. אבל במופעים ציבוריים, בטקסים ובשאר אירועים שמרו על פאסון. הקפידו על איזה קוד התנהגות שעיקרו כבוד הדדי בין גופים שלטוניים ובעלי התפקידים. זה אחד ממאפייניה של "התנהגות ממלכתית".

ובכן, גם הקליפה הדקה הזו נסדקה, וזה, כך נאמר לנו, רע לדמוקרטיה. רע ליחסים החברתיים. רע ליציבות ולשרידות שלנו כאומה.

הסרת הקסם

אני מבין את הדאגה, כי המראות והקולות לא נעימים לא לעין ולא לאוזן. אבל מצד שני, ייתכן שהפאניקה הגדולה שלנו מקריסת הממלכתיות מסתירה תהליך כואב - אך בלתי נמנע וחיובי במהותו.

משהו מעין זה חווה העולם המערבי בעת המודרנית. המהפכה המדעית והטכנולוגית החלה לספק תשובות לשאלות גדולות שהטרידו את האנושות. נמצאו תרופות למחלות. ניתנו הסברים לתופעות טבע נדירות. העולם פתאום היה מובן יותר. הוסר מעטה של מסתורין מאחורי היקום והקיום. אפשר היה לפענח כמעט הכל בכלים רציונליים.

וכשאנשים החלו להבין איך העולם עובד, הוסר בהדרגה הקסם מכל אותם מוסדות חברתיים שהעניקו עד אז סדר ומשמעות לקיום האנושי: הדת והמלוכה. זה היה תהליך כואב, שבו דמויות מקודשות ומוסדות חברתיים נשגבים איבדו מקדושתם. זה היה הלם שחייב את האדם להפסיק להפקיד את גורלו בידי הכומר והמלך, ולסמוך יותר על בעלי מקצוע, על הטכנולוגיה, ובעיקר על כושר השיפוט שלו עצמו.

משהו מעין זה קורה גם עכשיו בישראל, מול מוסדות כמו בית המשפט העליון וגופי ביטחון כמו שב"כ. זה תהליך מכאיב, אבל במהותו הוא מבטא שחרור גדול מהיררכיות חברתיות שכפינו על עצמנו.

עד כה, נהנו המוסדות האלה ממעמד מקודש כתוצאה מרובד של חשאיות שאופף את פעילותם. אנחנו לא חשופים למידע סודי שממנו גוזרת מערכת הביטחון את עמדותיה ואת פעילותה. אנחנו לא בקיאים ברזי החוקים והפסיקות הקודמות - ויודעים שבכל מקרה פסיקת השופטים היא סופית ובלתי ניתן לוויכוח. מדובר בתחומים שנמצאים מחוץ לטווח ההשפעה שלנו, כאזרחים. אנחנו יכולים להגיב, לשאול, לדבר - אבל אין לנו, ולנבחרינו, כלים וסמכות להשפיע. זה מסביר חלק ממעמדם הכמעט מקודש של המוסדות האלה.

וזה גם מה שמסביר איך ביקורת תקיפה כלפיהם נתפסת ככפירה בלתי נסלחת. ואכן, עד עכשיו אפשר היה להאשים את מכונת הרעל בדה־לגיטימציה של בג"ץ, של המטכ"ל ושל שב"כ. בגלל ההסתה האמון הציבורי בהם שוקע.

אלא שבשנתיים האחרונות קיבלנו בלי סוף המחשות להטיה הפוליטית והאידיאולוגית של המערכות האלה, לאופן שבו הן מצופפות שורות כדי לגונן על בעלי פריבילגיה, לחוסר הנכונות שלהן לחלוק משאבים וכוח, לקנטרנות, לנקמנות, למוסר הכפול, לחוסר הממלכתיות שלהן עצמן, בתמיכתן השקטה בסרבנות, בהפרת סדר, באיומי מרי ומלחמת אחים, במשיכת השקעות ובדה־לגיטימציה למדינה.

7 באוקטובר אכן חיסל את היכולת לתת אמון עיוור בעמדותיה המקצועיות של מערכת הביטחון. אבל בשבועות האחרונים הכל כמו הצטופף למופע מבהיל של התפרקות. הפוליטיזציה המוצהרת של ראש השב"כ ומתקפת היח"צ של ראשי הארגון לשעבר. הקלטות של בכיר שב"כ שמעידות על אתוס ארגוני של היעדר כבוד לחוק ולאזרחים - וגם על רמה אנושית ירודה. וכשאנשים מסתכלים על ביהמ"ש העליון בתקווה למצוא שם שאר רוח, הם פוגשים רקורד של נשיא שמצטייר בעיני רבים כ"קומבינטור" ולא כנפיל אינטלקטואלי. אזרחים צופים בהתנהלות השופטים בדיון שהועבר בשידור ישיר, ונחרדים למצוא ביורוקרטים לא מרשימים שלא מצליחים לנסח אף אמירה בעלת משקל ממלכתי, לאומי או ערכי יוצא דופן. ייתכן מאוד שבעומק הזעזוע מ"חוסר הממלכתיות" של "שורפי האסמים", רובץ למעשה ההלם מטבען האמיתי של מערכות המשפט והביטחון, כפי שנחשף.

חידוש האמון

התוצאה המצטברת היא הבנה שבסופו של דבר, מדובר באנשים ובארגונים שפועלים כמו ארגונים ואנשים: עם אינטרסים, והטיות, ורשלנות, ויצרים, ויהירות, וחיפוי על כישלונות, ושימור כוח. ההבנה שאין איזה ידע טמיר ונשגב שחשוף רק לעיניהם, ושאנחנו, בני התמותה, לעולם לא נבין. שאין איזו שכינה טרנסצנדנטלית שנחתה על כתפיהם והסמיכה אותם לנהל את עניינינו מבלי שנוכל לערער על כשירותם.

זה לא אומר שאנחנו יכולים לוותר עליהם, ושאפשר בלעדיהם. זה לא אומר שהם בלתי כשירים ונטולי כל סמכות מקצועית. זה בטח לא אומר שאפשר להפר כל נורמה וחוק שמחייבים את כולנו בכללי משחק מוסכמים. אבל זה כן אומר שמעתה מותר לנו לשפוט את פועלם בכלים רציונליים, לשאול מה מניע אותם ואיך בנויה מערכת ההפעלה שלהם, ולגלות מעורבות אזרחית פעילה בתחומים שעד כה היו טריטוריה בלעדית שלהם. רק כך יחזור האמון במוסדות האלה, והפעם הוא יושתת על בחינה והערכה מושכלת של פעילותם, ולא על מעמדם האריסטוקרטי. שחרור שמח.