את החג הזה חבר בן גילי יעשה בעזה. מג"ד במילואים. אשתו והילדים נוסעים למלון בתל אביב לבדם. זו המציאות המטורפת של החברה המשרתת בישראל. המלחמה הזאת לא נגמרה, גם אם הפוליטיקה נשמעת ככה. שנאות ישנות, סימפטומים ישנים.

ערב החג צריך להרים את הראש: יש לנו עם מופלא. הנכונות לתרום היא אינסופית. שנה וחצי אחרי תחילת המלחמה, הציבור עדיין מתגייס לכל משימה. מחליף את המדינה בכל מקום שהיא נעלמת. זו הדרך להיכנס לחג. לזכור שיש פה תקווה גדולה, לא בגלל הממשלה, אלא בגלל הוכחת היכולת של האנשים סביבכם.

נכון, יש הרבה כאב: חטופים שעדיין בידי חמאס, פצועים והנהגה כאוטית. יש הרבה משימות, אבל התקווה נמצאת בעם ישראל. נדע לצאת מזה לחירות מלאה.

לא לסרבנות

הקריאות לסרבנות הן קריאות להסרת אחריות מהמדינה. חייל מילואים נלחם למען המולדת, לא למען הממשלה. הקריאות הן מתכון להתפרקות. ‏היינו שם. זה לא מועיל לאף אחד, רק האויבים שלנו נהנים מזה.

‏נכון שלממשלה ולפוליטיקאים שתומכים בהשתמטות המונית אין זכות דיבור. כמו לפני המלחמה, מי שמעודד השתמטות ביד אחת - לא יכול לתקוף סרבנים ביד השנייה. מי שפעל נגד הגדלת הצבא בתירוצים פוליטיים ומעביר כסף לעידוד אנטי־ציונות, מוטב שישתוק.

דווקא בשל כך‏, לנו, שנלחמים בחזית ונאבקים למען גיוס לכולם, יש חובה להציג קו ברור. "אין סלחנות לסרבנות". זו המדינה שלנו; אנחנו אחראים עליה.

המחדל הבא

לגיבוי של הבית הלבן אנחנו זקוקים בשביל ארבעה יעדים אסטרטגיים: א. השמדת מתקני הגרעין של איראן. ב. סיפוח צפון הרצועה כולל החזרת דוגית וניסנית, הגדלת שטח ישראל ופיתוח חקלאות ישראלית בקו הפרימטר. ג. שליטה ישראלית מלאה ברכס הגבוה בלבנון. ד. סיפוח ישראלי מלא של הגולן הסורי.

את שאר היעדים ניתן להשיג לבד: מהחזרת החטופים שהיא משימה לאומית של ערבות הדדית, ועד פירוז הרצועה והשמדת חמאס.

טראמפ מכהן מ־20 בינואר. חודשיים וחצי של מלחמה. זמן ארוך בקנה מידה של מלחמות מודרניות. רוחות השינוי שהממשל שלו הביא משמעותיות: הוא פתח את מכירת הפצצות הכבדות, עצר את הלחץ על ישראל ונתן גיבוי להתקפיות ברצועה. אבל במבחן התוצאה - לא ניצלנו כלום. אין תמרון משמעותי בעזה, נורו השבוע טילים על אשקלון, ישראל מתכוננת להחזרת סיוע הומניטרי לעזה. והכי גרוע - ההכרזה על שיחות עם איראן. אף לא אחד מהיעדים האסטרטגיים נמצא על שולחן הממשלה או מתקרב למימוש. רק הכרזות ריקות מתוכן על ניצחון מוחלט.

האירוע הגדול הוא איראן. הזדמנות ראשונה לפעולה הגיעה אחרי הפגיעה במערך ההגנה האווירית שלה. הזדמנות שנייה היתה בחודשיים הראשונים לכהונת טראמפ. שתיהן הוחמצו. ההכרזה השבוע מאותתת שטראמפ בוחר בדרך המסוכנת של קודמיו. ללא השמדה מוחלטת של היכולת והמשאבים שלהם, נמשיך לחיות תחת איום. טראמפ הוא הזדמנות גדולה. אם המלחמה מסתיימת ללא ההישגים שתלויים בו, אנחנו במחדל אסטרטגי נוסף.

הנאום שאבי דיכטר צריך לשאת

לפני שני עשורים שירתי ביחידה מבצעית של השירות. ימי אינתיפאדת אל־אקצא. בין היתר בצוות שמכונה היום "טקילה". רדפנו אחרי מחבלים מתאבדים בכל פינה, הפעלנו אמצעים מודיעיניים, וכשהמסננת לא עבדה - המשימה היתה לקפוץ על המחבלים בתרגולת מסוימת ולנטרל אותם. במשך חצי שנה לא הייתי שבת אחת בבית ללא הקפצה. לילות ארוכים, שעות אינסופיות, סיכון חיים, תסכול וסיפוק.

אני הייתי שם זמן קצוב. שאר חבריי לצוות - כל חייהם. רונן בר ונדב ארגמן היו מפקדים אז. החברים מאז הם הבכירים היום בשב"כ. כל אזרח במדינת ישראל חייב להם את חייו. כך גם לכל אחד מהעובדים בשב"כ: הרכזים, המבצעים, המאזינים והדסקאים.

ב־7 באוקטובר הארגון הזה נכשל לחלוטין. כמו הצבא וכמו הדרג המדיני. וכן, על בר ללכת הביתה ולממשלה מותר לפטרו. אלא שאת כל זה היו אמורים לברר בוועדת חקירה, לקבל תשובות וכתבי אישום ציבוריים על המחדלים. נתניהו מונע הקמת ועדת חקירה כאילו האשמה תיעלם. זה שורש הבעיה. הבריחה מוועדת חקירה מדהירה את מדינת ישראל למסלול התנגשות פנימי. לא רק חזרה לשנאת החינם ותיאוריות הקונספירציה, אלא פגיעה חמורה במוסדות המדינה.

השב"כ, שאותו בשבוע האחרון תוקפים שוב ושוב כאילו אין מלחמה עכשיו, הוא של כולנו. 7 באוקטובר הוא מחדל. דבריו של ראש המחלקה היהודית בהקלטות שנחשפו - הם תקלה אדירה. העניין הוא שלצד הכישלונות, יש אינספור מקרים של הצלחות, שמשמעותן היא סיכול פיגועים והצלת חיים.

את הדברים הבסיסיים האלה היה אמור להשמיע השר אבי דיכטר, שעמד בראש הארגון. זה התפקיד הכי חשוב שעשה בימי חייו. הוא שותק, לצערי, אז אני, שהייתי לוחם זוטר כשהיה ראש השירות, אדבר במקומו.

פגיעה בשב"כ היא פגיעה במדינה. תמיד ובמיוחד בזמן מלחמה. אם הפוגע הוא ראש ממשלה - זה חמור שבעתיים. אין שום צורך פוליטי שיכול להצדיק את זה. רונן בר צריך ללכת הביתה כי יש לו אחריות. נקודה. נתניהו ושאר האחראים הפוליטיים צריכים גם הם ללכת הביתה.

ועדיין, אין הסבר למה שמתרחש כאן בשבועיים האחרונים. את מי לשכת נתניהו ושלוחיו רוצים לפרק? את השב"כ או את המדינה?

ולכם, אנשי שירות הביטחון הכללי. תודה על כל מה שאתם עושים, על סיכון החיים והאמונה בצדקת הדרך.

חג שמח.

פינה טובה

את רס"ן נצר שמחי הכרתי בלחימה בעזה. מאז שנפל אני מדבר עליו בכל הזדמנות. סמל לאדם שלא אהב את הממשלה אבל אהב את המדינה. נצר חזר מירח דבש כדי להילחם כמפקד פלוגה בגדוד 87. חתן מחופתו, כמו הציווי בתורה. זה שחלק גדול מעם ישראל מתכחש לו.

עכשיו מקימים חבריו ומשפחתו מרכז קהילתי טיפולי לזכרו - מקום שייתן חיבוק ותמיכה לאלו שהחיים השאירו בהם צלקות. זהו מפעל חיים שממשיך את דרכו: לראות את האדם שמולך, לתת לו יד, ולהזכיר לו שהוא לא לבד. כדי שזה יקום צריך תמיכה של ההמונים. אז הנה קמחא דפסחא שאין טוב ממנו.

‏https://giveback.co.il/project/81225