"איזון בריא בין טיקטוק לגמרא": היזמים שהשאירו מאחור קריירה מפוארת לטובת הציונות

איש חינוך טברייני, מתנחל מהשומרון, כלכלן מטכ"ליסט ויזם תוכנית לחיזוק הבדואים יושבים בתל אביב וחושבים איך להציל את המדינה.

אחרי שעתיים בחדר אחד איתם אני מבינה שצריך לשנות את הפתיחה: ציוני, ציוני, ציוני וציוני יושבים וחושבים איך להציל את המדינה. נכון, כל אחד מהם הגיע ממקום אחר, אבל הם מגדירים את עצמם "ציונים רדיקליים", וככאלה הם הקימו את "אל הדגל", תנועה פוליטית שמתכננת גדולות ונצורות.

בואו נכיר אותם: אלי מאירי (47) מטבריה, נשוי ואב לארבעה, סמח"ט במילואים שעזב את הצבא כדי לעשות חינוך בצפון, הקים תיכון לנוער בסיכון בגולן, ניהל בית ספר בטבריה, הקים את אשכול כנרת והעמקים, ובארבע השנים האחרונות הפך את טבריה למעצמת חינוך כאחראי לתחום בעיר.

יצחקי גליק (39), במקור מקרני שומרון וכיום ממזכרת בתיה, נשוי ואב לחמישה, בוגר מכינת עלי, פיקד במשך שש שנים על יחידת הרפואה של הקומנדו, משפטן ואיש נדל"ן.

דוד שרז (40), נשוי ואב לשניים, שירת 11 שנים בסיירת מטכ"ל כמוביל המבצעים המיוחדים של היחידה, יזם שהקים חמש חברות בארץ ובעולם וגייס עבורן מיליוני דולרים, הקים גם בית מדרש ללימודי כלכלה לחרדים.

ואחרון, מתן יפה (40) משריגים, נשוי ואב לחמישה, רס"ן בקומנדו. אחרי שבדואים ניסו לשדוד אותו, הבין שצריך שינוי מהשורש והקים את "כוכבי המדבר" למנהיגות בדואית בנגב, הארגון הגדול ביותר בתחום. בין לבין למד באוניברסיטת הרווארד ותבע אותה בהצלחה על אנטישמיות, תביעה ששינתה את יחסה של האוניברסיטה לנושא.

אחרי מאות ימים בחזית השתחררו הארבעה והזדעזעו: העולם שמושתת על פילוג, הסתה, קונספציה וחוסר הבנה עמוק - עדיין קיים. "היה לנו רצון עז לקחת את השיעורים שלמדנו ולהשליך אותם על החברה, ובעיקר על מנהיגיה", מסביר מתן. "הבנו שיש ואקום עצום ושאלנו את עצמנו מהו המעשה הציוני מבחינתנו, והאם יש לנו בשורה אמיתית להביא לציבור. כך הקמנו את 'אל הדגל'".

אלי מוסיף: "המלחמה גרמה לנו להבין שהנקודה הארכימדית היא ההנהגה, הפוליטיקה, זו שבזנו לה לפעמים, שהתרחקנו ממנה. הבנו שאנחנו חייבים להיות חלק ממנה, בפרט בזמנים האלה שמדינת ישראל נמצאת בנקודת להיות או לחדול".

מבחינת דוד יש כאן הזדמנות חד־פעמית ללכד להנהגת המדינה את הכוחות הציוניים שבה, כדי שנגיע לשנת ה־100 שלנו כמעצמה ושלכל יהודי יהיה בית משגשג לחיות בו. יצחקי מגדיר עצמו "ציוני באופן דתי", שמאמין כי מדינת ישראל היא פיקוח הנפש של עם ישראל.

"לא דנו איפה כואב לאויב"

רעיונות יפים מאוד, אבל איך זה במפגש עם הפרקטיקה?

דוד נותן כדוגמה את ניהול המלחמה: "לא דנו איפה כואב לאויב שלנו ומה אפשר לעשות נגדו, למשל למנוע מחמאס לחלק את הסיוע ולפרק את חיזבאללה עד היסוד, גם אם זה ייקח עשר שנים. בחרנו לא להכריע את חמאס ולא לעשות עסקה טובה, אז הפסדנו פעמיים. אותו הדבר בנושא הגיוס - ברור שצריך עוד לוחמים, אבל בסופו של דבר לא עושים את הדבר הנכון ואז הציבור משלם את המחיר. יש לנו חזון, וכשאנחנו ניכנס למשא ומתן הקואליציוני לא נראה בעיניים. הרעיון שלנו גדול מאיתנו".

יצחקי: "אפשר לבוא ולהגיד שיש 90 מנדטים ציוניים בכנסת, אבל בסופו של דבר אנחנו עדים לכך שמקום המדינה יש דברים קרדינליים להמשך קיומה שלא מבוצעים. למשל, העובדה שאין תוכנית שיקום לצפון, או שמתחילים להכניס קרוואנים לעזה לפני שמשקמים את יישובי העוטף. איך זה ייתכן?! או למשל חוק הגיוס: מדינה חפצת חיים חייבת לשנות מהיסוד את ההסתכלות על שירות האזרחים, ועדיין 90 המנדטים האלה לא מצליחים לשנות פרומיל. אז אנחנו רוצים להיות ה'בן גביר' של הציונות, הציונים הרדיקליים".

הארבעה מבהירים בנושא זה כי ניסחו הצעת חוק שבה הציבור כולו נושא בעול השירות (צבאי או לאומי) ורק 2% לומדים תורה. מי שבוחר לא להיות במשוואה הזו, מוותר על זכויות כלכליות באופן שיקשה עליו לחיות במדינה.

מתן: "ב־7 באוקטובר היה קונצנזוס שמדינת ישראל צריכה להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. היינו יכולים לגמור את שתי המשימות יחד, אבל כשמה שמוביל אותך הוא טובתך האישית ולא טובת המדינה - זה לא קורה. הם מדברים על סכנה קיומית, אבל מתנהגים הפוך.

"מבחינה ביטחונית, אני נכד של פלמ"חניק ולמדתי בבית ש'הבא להורגך השכם להורגו', לא הכלה ולא משוואות. אחרי שנערכנו בהר דב שאלתי למה לא מבצעים את התוכנית שכל הצבא מכיר, כלומר - להיכנס עד לליטני. ענו לי שאנחנו מחכים לנאום נסראללה. ממתי הציונות היא תנועה מגיבה ולא מחוללת?!".

אלי, שהגיע מתחום החינוך, מסביר שבארץ יש ארבע מערכות חינוך שונות, שכל אחת מספרת נרטיב שונה ומחזקת את המפריד, ואין לנו שום מנגנון שמייצג את המכנה המשותף. "המדינה משלמת למערכות החינוך מיליארדים וחלקן חותרות תחתיה. מערכת החינוך חייבת לצמצם דרסטית את לימודי החובה, אבל את מה שנשאר - לחייב. בלי זה מדינת ישראל לא תתקצב אף מוסד. חסידות אנטי־ציונית, או להבדיל התנועה האסלאמית, לא אמורות להיות ממומנות על ידי המדינה".

"להיפטר מהטראומות"

ליצחקי המשפטן יש משנה סדורה בתחום התמחותו: "מעולם לא היו לצד אחד טענות כל כך צודקות וניהול כל כך כושל של המהלך: אף אחד לא עצר לחשוב מהו האיזון הנכון בין הרשויות. הימין, שהוביל את הרפורמה המשפטית, רצה לתת כמה שיותר כוח לממשלה, והאופוזיציה ביצרה את בית המשפט העליון. אנחנו רוצים להיפטר מהטראומות האלה ולחשוב איך מאזנים את הרשויות האלה, ומאפשרים לרוב לעצב את המציאות על פי המסורת שלו. יש לייצר מדרג חקיקה אמיתי, ביקורת שיפוטית נכונה ואיזון נכון בין הרשויות".

איך מיישמים את כל התוכניות האלו?

אלי: "אנחנו יוצאים ופוגשים אנשים. יש לנו תוכנית עבודה מסודרת. אנחנו פוגשים ילדים בני 18 מיואשים, וזקנים שאומרים שהם בדרך לרדת מהארץ. אתה פוגש צמא למשהו חדש ורענן, לא מתנצל. אנחנו בחריש עמוק ונפגוש 100 אלף איש השנה. יש לנו 500 פעילים מתנדבים ו־25 אלף תומכים".

מתן: "כולם מדברים על אחדות, אבל ברור לנו שהורדת קיטוב היא מטרה לא ריאלית. מה שמעניין אותנו זה הזזת קווי השבר בחברה. לסמן מי ציוני ומי לא, ואז לקחת את הציונים ולארגן אותם סביב רעיון, בלי העמדות פנים".

דוד: "האתגר שלנו זה שיכירו אותנו, לחדור לתודעה".

יצחקי מוסיף: "אנחנו מסתכלים איפה יש ואקום ונכנסים. כמו כתיבת הצעת חוק יסוד הגיוס שדיברנו עליה, כמו הקמת מערך הגנה ללוחמים בחו"ל, כמו הקמת מערך של מאות מתנדבים בצפון, כמו סיוע כלכלי למילואימניקים עצמאים. יש לרעיונות שלנו ביטוי מעשי, ואנחנו רוצים להמשיך את זה למנהיגות הארצית.

"יש כאן שינוי תודעתי. אנחנו חורשים את מדינת ישראל ופוגשים אלפי אזרחים. עם ישראל זז ומוכן לעשות איחוד הפכים, להוליד את התנועה הציונית החדשה שבה יש איזון בריא בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, בין טיקטוק לגמרא, בלי פנטזיות משיחיות או התבטלות מול אינדיבידואליזם ליברלי".

אלי מסתכל נכוחה על הדברים: "אנחנו לא באשליה שזה יקרה מחר בבוקר, אבל אנחנו עובדים על זה בכל מיני מערכות. כל אחד מאיתנו קיבל הצעות להשתבץ במפלגות שונות, אבל זה לא היה מאפשר לנו השפעה. יש לנו מחויבות טוטלית למדינה. עזבנו את כל מה שאנחנו עושים, השארנו בצד את הקריירות שלנו, את העתיד הכלכלי שלנו, ויש בינינו אמון גבוה מאוד.

"אנחנו גוזרים על עצמנו מדיניות קשוחה: החלטות מתקבלות בשותפות. הגבלות כהונה, ואחת לכמה שנים אנחנו מכניסים דם חדש. יש כאן מספיק אנשים מוכשרים. מערכת רענון שורות, הגבלת כוח על הראש. אנחנו יודעים שהכוח משחית, ואנחנו דואגים מראש שזה לא יקרה".

יצחקי מסביר שהם מכוונים גבוה ומקווים להיות בבחירות הבאות כוח משמעותי, שייכנס לקואליציה רק אם יתקבלו עקרונותיו: "אנחנו נהיה שותף שרק רוצה אתנן ציוני, אנחנו השחקן שכל קואליציה ציונית חולמת עליו".

ארבעה ציונים רדיקליים נכנסו לחדר. האם מכאן תצא הבשורה?