לעם ישראל יש עדיין נפשות להציל, במנהרות מתחת לאדמה

30 מטר מתחת לאדמה, 11 מטר אורך, 1 מטר עובי, 1.8 מטר גובה, 4 מזרנים צמודים, ובקצה בור צרכים.

ואני שם. יחד עם אחי הקטן אביתר. מאז ששמעתי מה שהוא עובר אני שם, במנהרה מקבילה, לא מסוגל לצאת. ריחות הצואה והשתן מתערבבים עם ריח זיעה חמוצה של גוף שלא התקלח חודשים. עושים תורנויות מי ישן ליד בור הצרכים.

פיתה אחת ושתי כפות גבינה ביום. בימים הנדירים שיש עוד מנה מתלבטים אם לקחת, כי אחר כך יגיע רעב קשה יותר. אוכלים לפני השינה כי קל יותר לסבול את הרעב ככה. נושא השיחה הכי בוער הוא מה נאכל כשנחזור הביתה. כמעט כל המסרים של אביתר למשפחה ולחברים נגעו באוכל.

קשה לנשום בגלל מחסור בחמצן ולחות בלתי נסבלת. אין אור שמש. אין רדיו, אין טלוויזיה. ניתוק מוחלט. מסיקים מתי יום ומתי לילה לפי סדר התפילות של המחבלים. ואני שם, רואה את השקים השחורים מתחת לעיניים של אביתר, את המבט חסר האונים עוד מסרטון החטיפה, ויודע כמה הוא תשוש, כמה הוא רוצה לבכות אבל מחזיק חזק־חזק.

הנחמה היא שהם ביחד

אח שלי במצב נפשי קשה מאוד. הנחמה היחידה היא שגיא, חבר הילדות שלו, לצידו, ואולי יחד הם מצליחים לראות קצת טוב. לאביתר נשברו המשקפיים כבר ב־7 באוקטובר, אז גם לראות טוב זו פריבילגיה.

מאז ששמעתי את עדויות החטופים ששהו עם אביתר ועם גיא אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לחיות באשליה. אני מפורק, אני מדוכא, אין לי חשק לכלום. אני מקים את עצמי בכוח מהמיטה.

שמעתי הרבה אנשים אומרים שאביתר וגיא נראו טוב בסרטון. אז תנו לי לחדש לכם - הם נראו רע מאוד, ואל תנסו לנחם אותנו. בבקשה, אל תנסו. לפי הסרטון, שתי הנשמות הטהורות האלה קיבלו בשבועיים קצת יותר אוכל, כי המחבלים התכוננו לשחרר את חלקם ורצו שיצטלמו קצת יותר טוב בסרטון תעמולה של התעללות נפשית מחרידה.

יש סיבה לשרוד

השבים מספרים שאביתר העריך שייקחו שנים עד שיחזרו הביתה. אולי הם קיבלו מעט תקווה שגם אותם ישחררו בקרוב? אולי מעט אור שמש ומעט רוח בפנים הזכירו להם שיש על מה להילחם? שיש סיבה לשרוד?

אני רוצה להאמין שאח שלי חזק וישרוד הכל. אני רוצה להאמין שאביתר וגיא ייצאו הביתה יחד בקרוב. אבל אני כבר לא יכול לחיות באשליה. נותר לי להאמין שהממשלה אכן רוצה את החטופים בבית, והיא אכן מבינה שמהלך צבאי הוא לא הפתרון בנקודת הזמן הנוכחית.

תקראו לי תמים, אבל אני עדיין מאמין. עדיין מאמין.