הפעם טראמפ לא יסדר: ההזנחה הפושעת של ישראל

ניו יורק. 

היה קר השבוע בניו יורק. קר ויפה. בחלק מהימים הטמפרטורה נשקה לאפס, אבל האווירה מסביב שידרה חג. מהמונים שהסתערו על החנויות כדי לנצל את ההנחות של חג ההודיה, ועד לקישוטי חג המולד שכבר מנצנצים בכל פינת רחוב. אפילו כל השווקים כבר נפתחו, מציעים שלל מאכלים ומזכרות. בקיצור, עוד דצמבר התחיל. עסקים כרגיל.

אז זהו, שלא. מעל ניו יורק מרחף היום סימן שאלה, והוא גדול ובוהק יותר מכל עץ אשוח מואר. קוראים לו זוהרן ממדאני, והוא מביא איתו חוסר ודאות מדאיג לעיר שצריכה ודאות יותר מכל דבר אחר. "נצטרך לחכות ולראות מה יהיה", אמרה הילארי קלינטון, כששאלתי אותה על ממדאני בכנס "ישראל היום" שנערך ביום שלישי בניו יורק. אחרים היו ישירים יותר. סילבן אדמס אמר שממדאני הוא "סוס טרויאני" שנתמך בידי קטאר.

הבחירה בממדאני מבטאת זרמי עומק שספק אם הובנו לגמרי. יש בהם מחאה נגד הממסד, יש בהם מחאה נגד יוקר המחיה, ויותר מכל יש בהם זעקה ברורה של הדור הצעיר. ממדאני קיבל בקרב הצעירים מתחת לגיל 30 שיעור קולות שהזכיר את אסד בימיו הטובים בסוריה. נכון שמדובר בניו יורק הדמוקרטית, אבל זאת תהיה טעות להתייחס לבחירתו כאירוע מקומי: ממדאני מבטא משהו, והמשהו הזה מדאיג מאוד עבור ארה"ב, עבור יהודים בארה"ב, ועבור מדינת ישראל.

הנטייה שלנו, בישראל, היא לחשוב שטראמפ יסדר הכל. ואם לא, אז איפא"ק יפעילו את מה שצריך ויסדרו הכל. בקיצור, שיהיה בסדר. הבעיה היא שהמציאות מאותתת לנו בכל דרך אפשרית שלא בסדר. לא רק כי טראמפ לא יישאר נשיא לנצח, וגם במפלגתו הרפובליקנית יש כיום לא מעט קולות שמתרחקים בגלוי מישראל, אלא כי ישראל - שהיתה תמיד פרח מוגן בשיח הפנים-אמריקני - הפכה לפרי רעיל.

זה בולט בעיקר אצל הצעירים. קלינטון סיפרה שמחצית מהאמריקנים צורכים כיום חדשות מהרשתות החברתיות (רובם כמובן צעירים), וברשתות החברתיות שולט השיח האנטי־ישראלי והאנטי־יהודי. מייצג בולט של התופעה הזאת הוא המגיש הפופולרי והסופר־שמרן טאקר קרלסון, שגלעד ארדן היטיב לקרוא לו השבוע "קטאר קרלסון" כרמז להשפעה השלילית והמסוכנת שלו.

ההשפעה הזאת זולגת בהתמדה גם לתקשורת הממוסדת. בחודש שעבר, בביקור קצר בשיקגו, סיפר לי יהודי שמתמודד כעת על מקום בקונגרס כי בראיון שקיים בתקשורת, מתוך שש שאלות שהופנו אליו, ארבע היו על ישראל. ומדובר במישהו שאמור לייצג את אזור הבחירה שלו על כל תושביו והבעיות שלהם, שאיך לומר - ישראל היא כנראה האחרונה שבהן.

לא ברור עד כמה התופעה תתרחב, גיאוגרפית בתוך ארה"ב ורדיקלית מבחינה רעיונית. אבל אחרי הבחירה בממדאני, ברור שאסור להוציא שום דבר מכלל אפשרות. גם לא שאלכסנדריה אוקסיו־קורטז תהיה נשיאה מטעם המפלגה הדמוקרטית. קלינטון, שבעשור שעבר עמדה בראש המפלגה והתמודדה מטעמה לנשיאות, לא התקשתה להסתיר את חוסר שביעות רצונה ממה שקורה בביתה הפוליטי לשעבר. עם זאת, אמרה, ישראל תטעה לחשוב שהבעיה שלה בארה"ב היא מפלגתית: מדובר בבעיה דורית.

ומול הבעיה הזאת ישראל לא עושה כלום. תיקון: גם מולה היא לא עושה כלום, כמו שהיא לא עושה כלום בתחום ההסברה. ארדן, שהיה שגריר באו"ם ובוושינגטון ומבין דבר או שניים בנושא, אמר שמדובר ב"כישלון של הממשלה". קלינטון היתה חדה יותר, ואמרה שמבין כל הגופים שפגשה בימי חייה, "לישראל יש את יחסי הציבור הגרועים ביותר". אפשר כמובן לפרש את דבריה בשתי דרכים. האחת, שהעולם כל־כך צבוע ומוטה, שהוא מאמץ בשמחה כל רעיון ומחשבה אנטי־ישראליים. השנייה, שישראל פשוט עושה הסברה גרועה. אם יורשה לי לפרשן את קלינטון, היא התכוונה לשתיהן, רק בסדר הפוך: ישראל עושה הסברה גרועה, ואינה מקשה על העולם (הצבוע והמוטה) לאמץ כל רעיון ומחשבה אנטי־ישראליים.

אין דרך להסביר את המחדל הזה, שהשפעותיו הרסניות בכל ממד זמן ועל כל קבוצה רלוונטית (ישראלים, יהודים וגם זרים). לא ברור מדוע הממשלה לא מתעוררת ופועלת לגייס את מיטב הכוחות - ויש כוחות מעולים בשני צידי האוקיינוס - לכדי תוכנית מלחמה שתצא לפועל מייד, בגיבוי טכנולוגיה ומימון ממשלתי ופרטי. הכל קיים: קטאר עושה בדיוק את זה כדי להשחיר את ישראל, ואין סיבה שישראל תשאיר את המגרש ריק. הגיע הזמן לצאת למתקפת נגד, לפני שהמצב באמת ייצא מכלל שליטה.

המסר הזה עלה מלא־מעט שיחות שהתקיימו בכנס בניו יורק וסביבו. הוא בלט דווקא על רקע החיבור החזק בין יהדות ארה"ב לישראל, ועל רקע החיבור החזק בין הממסד האמריקני הנוכחי לבין ישראל. לא היה אפשר שלא להתרגש מהחיבוק החם, שהוא פועל יוצא של מלחמה ארוכה, אבל גם פועל יוצא של דאגה עמוקה. ואם יש מסר אחד שצריך היה לעבור מניו יורק לירושלים, זה זה: תתעוררו.

מלחמה.

החדשות מהארץ לא באמת מרפות גם בניו יורק. פה תקרית בסוריה עם לוחמי מילואים שנפצעו בהיתקלות עם אנשי ארגון ג'יהאד קיצוני, שם תקרית בעזה עם לוחמי סיירת גולני שנפצעו בהיתקלות עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרה. שתי הזירות העסיקו מטבע הדברים גם את באי הכנס. קלינטון אמרה שאסור לישראל לאפשר לחיזבאללה לשוב ולהתבסס בלבנון. השגריר האמריקני באו"ם, מייק וולץ, דיבר על חופש הפעולה שיש לישראל בעזה.

מאחורי הקלעים ביקשו האמריקנים להבין לאן ישראל הולכת. הם משוכנעים שנתניהו מתכוון לחמם את כל הגזרות. קודם כל את לבנון. ואחר כך את עזה. ובהמשך גם את איראן. נדמה שרוח הדברים עלתה גם מציטוטים שהביא ברק רביד בחדשות 12 משיחתם הטלפונית של טראמפ ונתניהו, ולפיהם טראמפ ביקש מנתניהו להרגיע.

לא בטוח שלאמריקנים אכפת מכל הגזרות באופן שווה. כרגע הבייבי של הבית הלבן הוא הממשל בסוריה, והוא מעוניין לאפשר לו להתבסס. צריך מידה גדושה של אופטימיות או נאיביות כדי להאמין שיצמח משהו טוב בסוריה הזאת, שבראשה עומד ארכי־מחבל ובגבה נושבת טורקיה של ארדואן, ולכן טוב שישראל חשדנית - אם כי כדאי היה שתנקר עיניים קצת פחות: ביקורו של נתניהו בגולן הסורי בשבוע שעבר היה נטול ערך ביטחוני ממשי, וכל־כולו נועד ליח"צ למטרות פוליטיות (ועל הדרך לחמוק מעוד יום עדות במשפט).

גם בעזה מבקשת וושינגטון מישראל לא לגעת. כלומר, לגעת רק במה שמסכן אותה ישירות, וגם זה במידה. לא להשתגע, לא לפוצץ את ההסכם. האמריקנים עדיין מאמינים שניתן יהיה לעבור לשלב הבא של ההסכם, זה שבו עזה תפורז ותשוקם תחת כוחות זרים וממשל שאינו חמאס. אשרי המאמין, אם כי בינתיים האמריקנים מעבים את המפקדה שהקימו בקריית גת במטרה לפקח על הנעשה בעזה (שחמאס מבצר בה בהתמדה את כוחו).

בלבנון המצב שונה. שנה (ושבוע) להסכם הפסקת האש, צבא לבנון לא באמת ממלא את חלקו בהשתלטות אמיתית על דרום לבנון, שכוללת את פירוק התשתיות הצבאיות של חיזבאללה. ישראל אמנם פועלת - ומאיימת להרחיב משמעותית את המערכה - אבל זה לא מספיק כדי לבלום את פעילות השיקום של חיזבאללה. בשבועות החולפים היה נדמה כמעט בכל רגע שהפור נפל, ובכל זאת ישראל נתנה הזדמנויות נוספות לשינוי מגמה. סביר שתקופת ההמתנה הזאת תימשך לפחות עד לאחר פגישתם המתוכננת של נתניהו וטראמפ, שאמורה לקרות עוד לפני חג המולד.

העיסוק הביטחוני טוב לנתניהו: זה הפורטה שלו, וזה מרחיק אותו מהביצה הפוליטית והמשפטית. אלא שקשה לחמוק מהתחושה שאלה ואלה כרוכים באופן מדאיג. בשיחה עם טראמפ ביקש נתניהו שהנשיא האמריקני ילחץ שוב בעניין החנינה. הנשיא האמריקני ביקש כאמור להירגע בסוריה ובעזה. אפשר כמובן לטעון שאין קשר בין הדברים, אבל העובדה שהם נאמרו באותה השיחה היא הערבוב הכי גס, הכי בוטה, הכי פסול, בין לאומי לאישי, בין ביטחוני לפלילי, בין מדינת ישראל לבין בנימין נתניהו.

חנינה.

העיסוק בחנינה הגיע כמובן גם לניו יורק. האמריקנים (וגם הישראלים) רצו לדעת כיצד נשיא המדינה ינהג. לאף אחד לא היתה תשובה טובה, כי נדמה שגם הרצוג טרם החליט. גם כאן, מרחפת מסביב תחושה לא נוחה מהאופן שבו מתנהלים הדברים: מהבקשה של נתניהו שהוגשה לא באופן שבו אמורות להיות מוגשות בקשות חנינה, ועד לתגובה הרעה של הרצוג.

הרצוג היה צריך לשלוח את נתניהו אל היועצת המשפטית לממשלה. היא הגורם המוסמך לנהל מו"מ כזה. זה גם היה מלמד אם כוונותיו של נתניהו לעסוק באיחוי ובאיחוד הן רציניות, או מילים ריקות כמו שלל דברים שהפריח בנוגע למשפטו: למשל, שיוכל להיות ראש ממשלה ולנהל משפט פלילי במקביל, או שהוא נחוש לנהל את משפטו עד הסוף כדי להוכיח את חפותו. אלה לא השקרים הראשונים של נתניהו, וגם לא הגרועים ביותר. אם להישען על פסיקה ישנה של בג"ץ, אמירותיו האלה (ואחרות) של נתניהו היו "אמת לשעתה".

בחזרה להרצוג. השבוע הוא ביטל פגישה עם יאיר גולן, שאמר שברור לו איך הרצוג האב היה נוהג בבקשת חנינה שכזאת (זורק אותה מכל המדרגות). הרצוג נעלב, אבל גולן צודק. אין סיכוי שחיים הרצוג היה משתף פעולה עם הטירוף הנוכחי, שאין שום דמיון בינו לבין פרשת קו 300 שבה העניק הרצוג האב חנינה לבכירי שב"כ. שם המעורבים פעלו (באופן פסול) לטובת המדינה מבלי שהרוויחו מכך דבר; פה נתניהו פעל לטובתו האישית והפוליטית מבלי שמדינת ישראל הרוויחה מכך דבר. שם המעורבים קיבלו על עצמם אחריות ואשמה ופרשו מתפקידיהם; פה נתניהו מסרב לקבל על עצמו אחריות או אשמה, ודורש להמשיך כאילו לא אירע דבר.

בעולם מתוקן, הבקשה הזאת אכן היתה צריכה להיזרק מכל המדרגות, כי כולם שווים בפני החוק, בראש ובראשונה ראש הממשלה. אבל עולמנו אינו מתוקן, והנאשם עשה הכל כדי להשחיר את מערכת המשפט (ואז לטעון שלציבור אין אמון בה), בדיוק כפי שעשה בסוגיית ועדת החקירה הממלכתית ובעניינים נוספים. ולכן, אם לתקן מבקש נתניהו, התיקון אמור להתחיל ממה שהוא נותן ולא ממה שהוא מקבל. קודם שיבוטל חוק ההשתמטות מגיוס, ויתחיל גיוס מיידי של חרדים. ויבוטלו החוקים נגד מערכת המשפט והתקשורת. ותוקם ועדת חקירה ממלכתית. ותילקח אחריות מתבקשת, מאוחרת, ל־7 באוקטובר. ושיתראיין: ראיון אמיתי, כזה שיש בו שאלות אמיתיות ותשובות אמיתיות. כי מי שמאחד, לא מפחד.

חטופים.

פגשתי השבוע פעמיים בניו יורק את אביתר דוד וגיא גלבוע־דלאל. בפעם הראשונה לטובת הראיון שתוכלו לקרוא במוסף "שישבת" (ושווה לקרוא את מה ששני הבחורים המעולים האלה מספרים על מה שעבר עליהם שם, ומה שהם סוחבים איתם לעתיד), ובפעם השנייה על הבמה בכנס.

למפגש הראשון הם הגיעו מטיסה, והיו מקומטים לגמרי. אבל למפגש השני הם כבר הגיעו בחליפות: אביתר בחליפה כחולה, גיא בחליפה שחורה. שניהם בחולצות לבנות, מגוהצות, כשהכפתור העליון פתוח (וגם זה שמתחתיו). ונעליים שחורות, חדשות, מצוחצחות. וחשבתי על משפט אחד שאביתר אמר לי, שהם בסך הכל אנשים רגילים. ולרגע, כשהם עמדו מחוץ למלון בחליפות שלהם, כמו המוני צעירים אחרים שהלכו בחליפות ברחוב, הם אכן היו רגילים. רק שמעבר לכתף עמדו כמה מפגינים עם שלטים, שצעקו שהפלשתינים הם הקורבנות. והצצתי אל אביתר וגיא: המפגינים לא ידעו מי הם. ולרגע גיא רצה להגיב. ואז הם הלכו. כמו כל צעיר אחר ברחוב. וזאת היתה תמונת ניצחון.