טל שהם פותח את דלת הרכב בכניסה לבילינסון, מנופף לחבריו, שולח נשיקות באוויר. צריך לחזור על הדברים כדי להאמין: טל שהם הושב לארץ אחרי 505 ימים בשבי, פוגש את אשתו וילדיו ששוחררו מהשבי שנה לפניו, מנופף לשלום לחבריו בישראל. ואנחנו, שמייבבים כבר שנה וארבעה חודשים, סוף־סוף מחייכים.

"אתה מנצח", אומרת בבכי אמא של עומר ונקרט. אלי־ה כהן מסמן לב גדול בידיו. אברה מנגיסטו, אחרי עשר שנים, שב לחיבוק החם של אחיו. והישאם צועד בראש מורם אל משפחתו.

ואז עומר שם טוב מחבק את הוריו. "איזה כיף שאתם ההורים שלי", אומר ילד בן 22 לאמא ואבא, "איזה כיף שאתם בסדר". ילד שחזר מהשבי דואג להוריו. כמה אמא שלו רצתה לצהול ולשמוח בימים האחרונים, כששמעה שהוא חוזר הביתה. ומגיע לה. מגיע לה לשמוח. מגיע גם לנו, גם כשהכל מסביב כל כך נורא.

יש לי חברה בארה"ב. ביום חמישי, אחרי מה שנראה כמו כישלון מוצלח של פיגוע משולב, היא שיתפה פוסט של מכר ובו נכתב משהו כמו "רק בישראל שלושה אוטובוסים מתפוצצים ביחד ממטען חבלה - וזה לא הדבר הכי גרוע שקרה באותו יום". מטורף לחשוב עד כמה היא צודקת.

כמה רגשות אפשר להכיל בו־זמנית. דמעות של עצב ושל הקלה, צעקות של כאב ושל שמחה. יום זיכרון שאחריו יום העצמאות, וחוזר חלילה.

עכשיו נילחם למען אחרים

505 ימים חלפו מ־7 באוקטובר ההוא, וכמו לא חלפה אפילו שעה. חשבנו שקרה מאז הנורא מכל, כשג'יפים לבנים החזירו ביום חמישי ארבעה ארונות של אנשים שנחטפו בחיים. שורות־שורות של ישראלים עם דגלים עמדו בגשם שוטף שהתערבב עם הדמעות, נתנו לרסיסי ליבם ליפול לקרקע עם אישור מותם של עודד בן ה־83, אריאל בן ה־4 וכפיר שנחטף בגיל 9 חודשים.

אבל כשהתגלה שבארון הרביעי לא נמצאת אמא שירי, והיא הובאה לישראל רק בליל שבת, הבנו שאין גבול לרוע ולכאב. זה בלתי נתפס שלארבעתם צריך עכשיו להוסיף ז"ל.

ובבוקר שבת נשמעת אנחת רווחה כשעומר, טל, אליה, אברה, הישאם ועומר שוב בישראל. בכיכר החטופים אפילו נותנים לצחוק להשתחרר. מגבון נייר עובר מיד ליד כדי לנגב את הדמעות, לא משנה כבר אם מעצב או משמחה. עכשיו צריך להילחם למען אחרים.

היה גם מי שהספיק לארגן פינת הנצחה עם נרות זיכרון בצורת לב לעודד, אריאל וכפיר. את אמא שירי, נכון לשעות הבוקר, לא הספיקו להוסיף. תמונות השבים מוסרות מהשלטים. הם בבית, הם כאן. אבל תמונה של הדר גולדין ז"ל, שנפל ונחטף במבצע צוק איתן של 2014, מתנוססת על שלט בעזה. עשרות שלטים עדיין מתנופפים באוויר.

וביום חמישי צפויה שוב פעימה כואבת, ובה אנשים יקרים בארונות. זה לא נגמר עד שזה נגמר. ויהי ערב, ויהי בוקר, היום ה־506.