את השמחה אין צורך להסביר, אבל היא רחוקה מלהיות שלמה

אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי בבית. אחרי כמעט 500 יום של תפילות ותחנונים, של הפגנות ומאמצים ללא גבול, הם סוף סוף כאן. צפינו בשלושת המוזלמנים שחמאס עינה ברגעי השחרור שלהם בעיניים דומעות משמחה ומעצב אדירים. איזו מערבולת רגשות סותרים. הסיוט שהעם הזה עובר פשוט מסרב להיגמר.

את השמחה אין צורך להסביר, אבל היא רחוקה מלהיות שלמה. ברור ממצבם הפיזי האיום שגם מצבם הנפשי לא מזהיר, בלשון המעטה. אורי צבי גרינברג מתאר את השיבה של אדם לביתו "שב עץ הכרות להתחבר אל סדנו", כמו תיקון של הטבע, איחוי, כריתה בהילוך לאחור. כמה תיאור זה רחוק מתמונות שחרור אלו, במישור האישי והלאומי כאחד.

אור לוי, למשל, היה עם אשתו עינב במסיבת הנובה ונמלט איתה למיגונית. אור נחטף, עינב נרצחה. רגע אחד הוא רקד עם אשתו אהובתו במסיבה, ובשני הוא אלמן חטוף, שאחרי כמעט 500 יום חוזר לבנו היתום שחגג 3 בהיעדרו. אין כאן איחוי ולעולם לא יהיה. אי אפשר להחזיר את הסרט אחורה, לתמימות, לבריאות, לאור ולאהבה של זוג שרוקד במסיבה. מצבו של אלי קשה אפילו יותר, אחרי שמחבלים רצחו את אשתו, בנותיו ואחיו. איך אפשר לדבר על איחוי ככה?

ולאומית - הדילמה הידועה: הכלל מול הפרט. מטה החטופים עשה נכון כשיצר בינינו לבין החטופים היכרות אינטימית כמעט. המהלך הזה בתוספת המוסר היהודי והערבות ההדדית שכל כך מאפיינת את העם הזה, מכוונים אותנו לכיוון אחד: עד אחרון החטופים עכשיו.

מצד שני, אנחנו הרי יודעים בוודאות ששחרור רוצחים ועצירת המלחמה מחזקים את חמאס ופוגעים בביטחון הלאומי שלנו. הדילמה הזאת בלתי אפשרית וקורעת לב. יש אמת בשני הצדדים ויש חיים ומוות בשני הצדדים, היא דילמה טרגית.

ואז מגיעה ההצלה, הדאוס אקס־מכינה 2025, בדמות תוכנית טראמפ לטרנספר של העזתים. פתאום לפיתת החנק של הדילמה הטרגית הזאת נפרמת: פתאום יש תקווה לגם וגם, גם חטופים וגם ביטחון, והביטחון המוצע כאן הרבה יותר ארוך ומהותי אפילו ממיטוט חמאס במלחמה.

השאלה המעניינת באמת בימים הקרובים היא מה האינטרס של חמאס להמשיך לשלב ב' של העסקה אחרי שנטרפו הקלפים, אם ממילא בפרקים הבאים לא מדובר בהגשמת חלומו לשוב ולשלוט בעזה אלא ההפך, בבניית חלופה טובה בהרבה בעבור העם שהוא שולט עליו, במקום רחוק-רחוק מכאן.