טבעות של תקווה: ההעדות ההיסטורית שהונצחה בברזל

שתי טבעות שטמנו בחובן הבטחה בין שני אנשים שהעזו לדמיין עתיד משותף, מוציאות לאור את סיפורם המרגש של מרים ליטמן וליאון קרייצברג, שהכירו במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ושרדו את השואה - אך לא מימשו את אהבתם.

80 שנה לאחר תחילת הקשר בין השניים, שנראה כאילו נלקח מסרט, מתאחדות לראשונה שתי הטבעות במסגרת שיתוף פעולה בין מוזיאון יד ושם למוזיאון השואה בוושינגטו - "אושוויץ: לא מזמן, לא רחוק", תערוכה בינלאומית משותפת, המוצגת במוזיאון המלכותי של אונטריו בקנדה לציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ־בירקנאו.

מרים, ילידת 1923, התגוררה עם משפחתה בבית הקיץ של סבה בכפר פוסטלניק, פולין, כשפרצה המלחמה. בכפר שכנה קהילה יהודית גדולה יחסית, וכשהכוחות הגרמניים הגיעו אליו שולחו כל היהודים למחנה טרבלינקה. ליטמן לא היתה במקום, למזלה, והיא מצאה מקלט אצל קרובי משפחה בגטו ורשה. עם הזמן התנאים בגטו החמירו, ומרים נאלצה לברוח לכפרים מרוחקים כדי לשרוד וחברה בהם לפרטיזנים, אך לבסוף נתפסה בידי הנאצים ונשלחה לאושוויץ־בירקנאו.

ליאון, בן הכפר הפולני שניאדובה שבו התקיימה קהילה יהודית עוד מהמאה ה־16, שהה באותה עת בכמה מחנות עבודה בכפייה, לאחר שכפרו נכבש ביוני 1941 על ידי הנאצים. בנובמבר 1942 הוא הועבר כאסיר מספר 88842 למחנה אושוויץ־בירקנאו, וכחבר ב"זונדרקומנדו" (יחידות מיוחדות שנועדו לעבוד במשרפות ובתאי הגזים) הוטלו עליו משימות אכזריות ובהן טיפול בחפציהם של היהודים הנרצחים והמגורשים.

דווקא במקום הזה הכיר ליאון את האסירה מרים, וחרף הסיכון העצום נהג לספק לה מזון וצרכים בסיסיים מתוך "קנדה" - המחסן שאותו הכיר מתוקף עבודתו ושבו אוחסנו החפצים האישיים שהוחרמו מהאסירים עם הגעתם למחנה. באחת הפעמים גילו השומרים במחסן כי ליאון הסליק נעליים עבור מרים, והוא נענש בשל כך.

עם זאת, ליאון לא ויתר, ובאחד הימים הוא יצר שתי טבעות מכפות מאכל פשוטות מברזל, ועיטר כל אחת מהן בלב אדום ובמספרים - מספרי האסיר שלו ושל מרים. בתקופה הבלתי אפשרית ההיא היו הטבעות עבורם פריט אישי ואנושי, סמל לעתיד המשותף שהם העזו לייחל לו לימים שלאחר המלחמה.

נגד כל הסיכויים

בניגוד לרבים מבני משפחותיהם וכנגד כל הסיכויים, ליאון ומרים שרדו את השואה והועברו למחנה מאוטהאוזן. במאי 1945 הם שוחררו בנפרד, וליאון נסע מייד למחנה העקורים נוננטולה (Nonantola) באיטליה, ושם פגש את מרים והציע לה נישואים.

אלא שמרים, אשר עדיין התמודדה עם זוועות המלחמה, הרגישה שאינה מוכנה לצעד כזה והשניים נאלצו להיפרד בכאב. כל אחד מהם נותר עם מזכרת מתקופתם המשותפת - טבעת הברזל.

באותה השנה הכירה מרים את נוח נבו, חייל הבריגדה היהודית, במחנות העקורים. היא נישאה לו, וב־1946 עלו השניים לישראל. ליאון בחר להגר לקנדה אחרי הפרידה ממרים, אך לפני שעזב הוא הפקיד את טבעתו בידי חברו סול גולדשטיין, ניצול אושוויץ־בירקנאו.

במשך כל השנים שלאחר מכן לא ידעו בני משפחתה של מרים מה היה שמו המלא של ליאון, שעליו היא סיפרה במרוצת הזמן, ומה עלה בגורלו אחרי המלחמה. הם גם לא ידעו על הטבעת של ליאון עצמו, והכירו רק את טבעתה של מרים.

באחד הימים, אחרי שגילה כי קיימת טבעת נוספת זהה לזו של אמו, פנה בנה של מרים למוזיאון יד ושם וביקש סיוע באיתור שם משפחתו של ליאון כדי ליצור עימו קשר. ביד ושם הצליחו לאתר את פרטיו של ליאון, ובעקבות זאת הצליח בנה של מרים ליצור קשר עם בתו של ליאון - שנים לאחר ששני החברים מהשואה כבר הלכו לעולמם.

לדברי מדי שביד, ראש מערך האוספים ביד ושם, "הטבעות ממשיכות לספר את הסיפור גם כעבור 80 שנה, ומבהירות לנו כי גם במקומות החשוכים ביותר רוח האדם נשמרה, ולא אפשרה לוותר על רגעים אנושיים ועל התקווה לעתיד".