זה בדיוק מה שאנחנו צריכים: קצב הפעימות מתגבר - ואיתו הדמעות

אז כמה דמעות נזיל עוד היום? ואיפה נאסוף אותן לשימוש חוזר? לשחרור נוסף, לאושר צרוף, לעצב עצום, לכל מה שהמציאות הזו מעלה לנו. כי המציאות הזו של מעלה ומטה לוקחת מאיתנו את כל ההתרגשות, את כל הדמעות, ושרק יהיו אלה דמעות של שמחה והתרגשות.

פעימה-פעימה, הקצב מתגבר, ואיתו הדמעות. וההתרגשות - שהנה זה מגיע. חיילת צעירה, יותר זמן בשבי מהזמן שבו היתה חיילת, מסמנת לב מבעד לחלון המסוק. בבית. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

ועכשיו הגיע תורם. אם לא חל שינוי ברגע האחרון - גדי, אגם, ארבל היום בבית. "ועוד חמישה תאילנדים", אומרים בכותרות, שמותיהם לא מתפרסמים ללא אישור המשפחות, כי גם להם יש משפחה שיושבת ומחכה, שאוספת את הדמעות.

"אם לא חל שינוי ברגע האחרון", מקפידה לכתוב. כי המשחק של האויב, ושל רס"ן שמועתי, הוא אכזר.

גדי מוזסנחטף מניר עוז. אלוהים יודע כמה ייחלנו. התגעגענו. כמה הבן שלך חיכה שתקצר לו את הזקן, זה שצמח ברגעי המתנה ארוכים. כמה הנכדים יושבים וממתינים. איזה רוע מחזיק אצלו סבא לנכדים? ועוד רגע, אם לא חל שינוי ברגע האחרון, אתה כאן. איתם, איתנו.

גםאגם ברגרהתצפיתנית מגיעה היום הביתה. החברות שלך מחכות לך, אגם. כבר שמענו על רגעי הגבורה, כשהן רצו שתצאי במקומן. הן מחכות לך, עם ותק של ימים ספורים כשבות. הפז"ם בארץ דופק, ואת לא יודעת כמה כולנו מחכים להתחיל לספור קדימה. כבר ימים בארץ חופשייה, כבר שנים, כבר עשורים. חופשייה תמיד.

וארבל יהוד, גם היא מניר עוז, עולם שלם מחכה לארבל. זה היה אמור להיות התור שלה, אמרו לנו בשבוע שעבר. אבל הרוע רצה אחרת. ורגע אחרי שלירי, נעמה, קרינה ודניאלה הרגישו את החיבוק החם של המשפחה, העולם קפא. עוף לא צייץ. שור לא געה. כולם דמיינו בחרדה את רסיסי העסקה על הרצפה. כל כך שברירי העולם שלנו. כל כך שברירית התקווה.

ואז הופיע קולה, ותמונתה, ופרץ הדמעות שוב שטף את העיניים. מחכים לך ארבל. מחכים לכולם.

יא אלוהים, כמה עליות ומורדות אנחנו חווים. ערבוב של רגשות, של מחשבות, על ילדות שחוזרות הביתה, על ילדות שנשארות, על סבים, אבות, ילדים. מפעימה לפעימה הקצב מתגבר. משלים את החסר, אבל לא מצליח להיות שלם. עד שהכל יושלם. עד שההמתנה האינסופית, והמשחק האכזרי של החלפת השמות ברגע האחרון, ייפסק. עד החיבוק של כולם, עד השלמת הוודאות, עד שכולם בבית.