על ישראל לנצל את הפסקת האש להסקת מסקנות

הערוצים בהרי יהודה זורמים, הם מלאים בדמעות. אבל בוושינגטון, זה שנכנס וזה שיוצא רבים על הקרדיט לשחרור החטופים. והם טופחים לעצמם על השכם. כך תיארה הסופרת היהודייה־אמריקנית נידרה פולר את האווירה במסדרונות הפוליטיים בבית הלבן ובמאר־א־לאגו.

מבחינת זה שנכנס - המשוחררים, החיים והמתים, הם שורת המקהלה בטקס השבעתו הקיסרי. לדעתם של חלק מהפרשנים האמריקנים, כל מה שטראמפ רצה זה לקבל איזה "ניצחון" בסגנון רונלד רייגן, שבני הערובה בטהרן ב־1980 שוחררו על ידי האמריקנים בתחילת כהונתו.

אנחנו רוצים לחיות את הרגע שבו החטופים חוזרים, ולא לחשוב ולא לתכנן שום דבר. רק לשמוח במידת האפשר על כך שהם שבים הביתה. אבל ישראל חיה במציאות שמחייבת אותה להביט קדימה ולתכנן.

הדבר הראשון והחשוב ביותר בתקופה הארוכה של מריטת העצבים עד לשחרור אחרון החטופים הוא צה"ל. צה"ל, שניהל סדרה ארוכה של פשיטות ומבצעים רחבי־היקף ומאוד מוצלחים, עדיין לא עבר את המהפכה הנדרשת. זה לא קרה קודם כל משום שהרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, עדיין לא הסיק מסקנות לגבי אחריותו. בתקופת ההפוגה הוא חייב לשחרר את צה"ל לעבודות, למשימות. וכפי שכתב ד"ר חנן שי - הרמטכ"ל שיחליף אותו צריך להחזיר את צה"ל לתורת ההכרעה, רצוי המהירה. במשך 20 שנה, לאחר נטישה הדרגתית של התורה הבסיסית שלו מאז הקמתו, צה"ל הפך לצבא פוסט־מודרני של הרתעה ואפקטים. אז המהפכה היא חזרה למקורות. זה כולל גם השתלטות וכיבוש שטח, ומילוי הנחיות הדרג המדיני.

בימים הבאים נצטרך לשרוד צונאמי או טורנדו של נרטיבים, פרשנויות, ישראל־זיווים, התקפות, האשמות ואופוריה. השמאל והמחאה ינסו להכפיש ולהאשים ולהעליל על רה"מ נתניהו, שמגיע לו אשראי עצום לא רק על העסקה השנויה במחלוקת, אלא בעיקר על המצב הסופי של המלחמה, שבו הציר האיראני שבור וחמאס איבד את יכולתו ההתקפית. מימין, נתניהו מוכפש כבר כמי שחתם על הסכם כניעה. אבל ביום כזה, הסיכום של מכון אתחלתא נראה ממצה: חמאס הפסיד וישראל ניצחה, אבל זה לא "הניצחון המוחלט".

החטופים חוזרים לחברה שמתגעגעת אליהם וכמהה לחבק אותם, להכיל אותם, להחזיר אותם לחיק המשפחה והקהילה

החטופות והחטופים חוזרים לחברה שמתגעגעת אליהם וכמהה לחבק אותם, להכיל אותם, להחזיר אותם לחיק המשפחה והקהילה. הם הושפלו ועונו, אבל ישראל מקבלת אותם. הלוואי שאפשר יהיה לשמור אותם הרחק מלחץ הטורנדו התקשורתי. הממשלה תצטרך להחליט אם יש תוחלת בהמשך המלחמה. המאיימים על שלמות הממשלה יישבו עם מצפונם, ויחליטו אם בראייה לעתיד יהיה טוב לפרק את הממשלה וללכת לבחירות. התשובה היא לא.

מאז הפסקת האש במלחמת ההתשה (1970), דרך הסכם השלום עם מצרים ועד היום, היו פלגים בימין שהאמינו שרק אנשים מסוימים ימינה מיהושע בן נון יודעים מה צריך לעשות, ולכן צריך להרוס את הליכוד. הפרגמטיזם הגלום בהנהגתו של בנימין נתניהו הוא שביל הזהב. כרגע העיקר הוא לשמור על הסולידריות הפנימית, תוך כדי המחלוקות והפיצולים.