תפילה לקראת 2025: לאט-לאט אנו קמים מהעפר
עבר קציר, כלה קיץ - ואנחנו לא נושענו • ישראל כואבת ודואגת, אבל מתוך כוח עצום
Your browser doesn’t support HTML5 audio
באחד הימים הראשונים של 2024 התכנסנו, צוות אנשי תוכן, לתכנן כנס מקצועי גדול שנועד לספטמבר האחרון.
הוא היה כנס ענק, מהסוג שמתכננים כמעט שנה לפני שהוא מתרחש, וצוות גדול עסק בכל פרט מפרטי התוכנית: אילו פאנלים יכונסו, אילו אמנים יופיעו, מי תישא דברי פתיחה, ומי יקנח בדברי סיכום. אפילו על התפאורה והתאורה דיברנו. ואז, כשדובר על טקס הפתיחה ומבנהו, עצר אותנו פתאום אחד הגאונים, מנציגי הלקוח, והציג בקווים כלליים מיצג אמנותי מרגש ושובר לב, שנועד לדברי מתכנניו לפתוח את הטקס.
זה היה, אני בטוח שכבר ניחשתם, מיצג בדבר החטופים.
זה היה בינואר. הכנס נועד לספטמבר. וזה היה כל כך מטומטם, כל כך סר טעם, עד שכולנו התחלנו פשוט לצעוק עליו, בטון של סבתות שמכריזות "חמסה חמסה" כשמישהו מאחל דבר רע, או חס וחלילה אומר על ילד שהוא יפה. איך אתה מדבר? אמרתי לו. אתה באמת יושב פה בקור רוח ומדבר על מצב מציאותי שבו החטופים ישהו עדיין בעזה בספטמבר 2024? באמת יצאת מדעתך?
הנה שנה אזרחית חדשה מפציעה, והדבר היחיד שבאמת משתנה הוא ששיעור המע"מ גדל ל־18%. כל השאר בדשדוש
והוא צדק, למרבה האימה. הוא צדק. עבר קציר, כלה קיץ - ואנחנו לא נושענו. לא רק ספטמבר עבר, הנה גם דצמבר חולף־הולך לו, שנה אזרחית חדשה מפציעה, והדבר היחיד שבאמת משתנה הוא ששיעור המע"מ גדל ל־18%. כה לחי. כל השאר נמשך בדשדוש איטי, גם אם במגמה חיובית ועתירת הישגים. איטי, מכאיב, מעצבן.
לפני שנה בדיוק כתבתי כאן כדברים האלה:
"והנה מאיר הבוקר על 2024. ושום דבר לא באמת משתנה, אבל משהו בלב נזכר שיש את האופציה הזאת! שהכל יתחדש וישתנה. שהאפשרות קיימת! ולצידה קיים גם הכוח לחשוב עליה ולבצע אותה: את ההתחדשות. יש בנו כוח מובנה לקום מן העפר. לאט־לאט אנחנו קמים ממנו. קמים ולא מתנערים עוד מהעפר שדבק בנו ומכתים את שערנו.
עוד ניטשת מלחמה בשתי זירות. עוד נופלים לוחמים גיבורים. עוד נאנקים החטופים ועוד מתמודדים הפצועים. עוד גולים הגולים בבתי המלון ובאכסניות, ועוד אנו מיטלטלים בין שבעה לאזכרה, בין בקרים שחורים של הותרו לפרסום לבין לילות ארוכים של כאב והפנמה, ומבין כל אלה מבצבץ ומפציע אור קטן מבויש ומזכיר שאפשר וצריך לקום".
חי נפשי שלא האמנתי שגם בסוף 2024 יהיו המילים האלה רלוונטיות, מילה במילה ממש. זה אכן נורא, אבל גם הרעיון הבסיסי ההוא עודנו תקף וביתר שאת: הכמיהה והשאיפה להתחדשות, גם אם היא מלאכותית. היכולת להביט על החצי המלא ולשאוב ממנו כוח מחודש.
יש גם חצי מלא
מהו החצי המלא, אתם שואלים: הנה נתון אחד שיכול אולי להאיר לרגע את הפנים ולקדם בתקווה את שנת 2025 הנכנסת: קרוב ל־14 אלף טילים ורקטות נורו לעבר ישראל בשנה היוצאת. כל אחד מהם היה יכול ואמור לזרוע מוות והרס. רק בודדים מהם הגיעו ליעדם. ישראל חזקה, אמיצה, מוגנת. היא כואבת ודואגת, אבל מתוך כוח עצום.
יהי רצון מלפניך אבינו שבשמיים שתחדש עלינו שנה אזרחית טובה ושקטה. שבסוף דצמבר 2025 יוכל עבדך יעקב לכתוב כאן על דברים יותר שמחים.
שיהיה לנו טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו