כמו בסצנת השיא של דרמת בית משפט הוליוודית, נחלקה הרחבה שלפני בית המשפט ברחוב ויצמן בתל אביב לשניים. בצד ימין תומכי נתניהו - וממולם מתנגדיו. בין שני המחנות הושאר נתיב מעבר רחב לבאים וליוצאים מהמבנה, למשטרה ולתקשורת.

תחת שמש נעימה ושמים כחולים, האווירה שקיבלה את פניי באגף ימין הייתה ידידותית. בוריס אפליצ'וק, האנרג'ייזר האנושי, עבר עם המגפון בין המפגינים, הצטלם, הסביר למי שביקש מה שביקש. לא הרגשתי מרפקים במותן. בשעה 10 עוד לא היו רבים כל כך, ולפחות מהצד הזה של ההתרחשות, לא נרשם יתרון מספרי לאף אחד מהאגפים. קריאות מחאה נגד השופטים, רדיפה, "לעולם לא תצעד לבד". ג'ינגל הליכוד נשמע מדי פעם.

כשאני מגיע סמוך למחסום שממנו אפשר לשמוע ולענות לקריאות של הרל"ביסטים ממול – מורגש כבר דוחק. מאחור מתחילה תכונה. מחיאות כפיים, התגודדות, טלפונים סלולריים מורמים באוויר כדי לתפוס צילום. זו שפי פז, שלא מצליחה להתקדם מטר בלי שמישהו יבקש ללחוץ יד, לחבק, להצטלם ולשאול איך היא מרגישה. היא הייתה דמות כריזמטית בין פעילי ימין גם קודם, אבל אחרי מאסר קצרצר בכלא תרצה, שלדעת רבים מתומכיה שיקף את האכיפה הבררנית וההתנכלות המשפטית, היא מגיעה לרחבת בית המשפט לא כסתם סלב, אלא כהתגשמות סמלית של גורל נתניהו; כאחות לאותה הרדיפה.

לרגע היה נדמה שזו לא הפגנה, אלא קבלת פנים של גיבורי הימין החדש. כמה מטרים ממעגל המצטלמים של שפי, חיכו רבים אחרים בסבלנות לעשות סלפי עם מני אסייג, או גדי טאוב, או שי קלח או חיים שיין. בזמן שאני הייתי שם, מסמר האירוע היה חבר הכנסת אלמוג כהן. הוא נאם לתוך מיקרופון מוזהב, שקיבל בידיו משמעות סמלית חדשה.

השלטים, בחלקם, היו מאולתרים ונכתבו בכתב יד. לא ראיתם הרבה חולצות ממותגות, לא סטיקרים, לא עמדות הגברה וגם לא צבא של צלמי וידאו וסטליס שהעבירו לייב-פיד או תיעדו ליצירות הדוקו שלהם. מה שכן היה בשפע לא ימצא חן בעיני מבקריו של אבישי בן חיים. זה היה מופע של ישראל השנייה ואי אפשר היה לטעות: מזרחים, פריפריה, דתיים, ופה ושם רוסית באוזניים.

אחרי מאסר קצרצר בכלא, שפי פז מגיעה לא כסתם סלב, אלא כהתגשמות סמלית של גורל נתניהו

פעילת רשת מוכרת מראש העין, בעלת חשבון פייסבוק פעיל ופופולרי, מתראיינת לתקשורת הזרה ומעבירה מסרים לנשיא מקרון דרך כתבת סוכנות ידיעות צרפתית. היא תדבר על מערכת משפט רודפת וקטנונית; על חוסר הפרופורציה בין הזוטות שמעסיקות את האולם הסמוך לבין ההיסטוריה שמתחוללת בחוץ, ברחבי המזרח התיכון. בהמשך היא תשכנע גם באנגלית. "מה באתם לעשות פה?", אני שואל, והתשובה חוזרת על עצמה אצל כולם: "להראות שאנחנו גאים וחזקים – 68 מנדטים! – ולהראות שאצלנו לא מפקירים". "את מי?". "אותו".

גם בצד השני המילה "הפקרה" שימושית למדי, עם שלטי "מר הפקרה", וקריאות "מר הפקרה", ודוכן שמציע עותקים מהספר"מר הפקרה". קילומטרז' עצום של הפגנות ועצרות מחאה ניכר במיומנות של כל הנוגעים בדבר: המתופפים, מכתיבי הסיסמאות במגפונים, מחלקי הסטיקרים, סדרני ציוד ההגברה. זה נראה, מוכרחים להודות, מקצועי, מתוקתק, מתורגל ויעיל יותר, ומתנהל כמופע. ועם זאת, הרבה פחות גדוש מאשר הגדה ממול.

ישראל הראשונה? על פניו כן, אבל כאן זה לא תקין פוליטית לסמן. הס מלרמוז. אפשר לנחש מוצא ומקום מגורים, אבל גם כאן הפנים ידידותיות. זה לא מדורת הזעם על נתיבי איילון. כשהגיחה מאחור במפתיע מפגינה עם חולצת "שמאלנים בוגדים", השלט שנשאה נחטף מידיה והיא הובלה בהחלטיות הצידה. אבל מהומה גדולה מדי לא נרשמה, אולי כי כבר אי אפשר לאיים על שמאלנים עם השורש "ב.ג.ד".

בצד הזה הסיסמאות באוזן מאוד לא סלחניות: "אין מחילה למלאך החבלה", "כל העם יודע שביבי הוא פושע", "נתניהו לא נשכח מי נרצח ומי רצח". אני שואל מישהי אם יש בכלל צורך בהפגנה כש"הנאשם" ברגעים אלה יושב מול שלושת שופטיו. היא עונה לי, "והחטופים? והמחדל?".

"נתניהו לא נשכח מי נרצח ומי רצח"

זה נכון שבחזית עומד המפגין החייכן והאדיב ההוא שמתחפש לביבי במדי אסיר, ומעל מתנוסס איפשהו שלט "קריים-מיניסטר". אבל יותר נכחו במרחב צירופי מילים כמו "טבח נתניהו" ו"אויב המדינה". לדעת המפגינים – יש קשר בין החקירות והמשפט לבין המחדל, ההפקרה והתמשכות המלחמה.

באחת הפינות מישהי עדיין רושמת ספרות על מדבקות קטנות, ומחלקת למי שניגש אליה. 431. "מספר הימים בשבי". אני מודה שלרגע אחד נותרתי ללא מענה. גם כאן זה זועק, הניתוק. הזוטות מעבר לקיר בית המשפט הקרוב, שלא ישכיחו מאיתנו את הטרגדיות מעבר לקיר הרחוק.