בואו הביתה: קריאה ליהודי העולם

"בארץ ישראל קם העם היהודי". לא העם הישראלי, אבל רק 45% מיהודי העולם חיים כיום בבית הלאומי שהוקם עבורם, בארץ ישראל, במקום הכי טבעי עבור יהודים. קהילות היהודים בפזורה אמנם מחזקות אותנו לא פעם מבחוץ - בכסף, בתמיכה פוליטית ובביטויי הזדהות ומחוות מחממי לב, בדגלי ישראל שמונפים במרכזים הרוחניים והקהילתיים ובבתי הכנסת שלהם, וגם בצעירים שמגיעים להתנדב בצה"ל, אבל הם לא חיים וגרים כאן כמונו.

זה יכול להשתנות עכשיו. לא כי אצלנו בטוח יותר, או כי אצלם בטוח פחות. לעיתים זה באמת כך ולעיתים, אנו יודעים, הפוך. הנטייה הטבעית עכשיו היא לקשור בין האנטישמיות הגואה בריכוזי היהודים בעולם לבין העלייה, אבל למרות הפיתוי, ההקשר והקריאה צריכים להיות אחרים, מורכבים יותר:

יהודים – בואו לישראל, כי זו ארץ ייעוד ולא רק ארץ מקלט. בואו לכאן כי אתם מבינים כבר שב'ציון דאמריקה' שיצרתם לכם שם, אותה ציון שבגלות, ששנים התעקשתם שאינה גלות ואינה פזורה, דברים משתנים. בואו, כי פה, למרות כל הצרות והמצוקות, והקושי הביטחוני, ניתן לחיות יהודים, להתלבש כיהודים, להיראות כיהודים ולהתגאות בכך שאנו יהודים. מבלי לחשוש ולהסתתר ולהתחבא. הקרח הדק שאתם מהלכים עליו נסדק ונשבר. במקומות רבים - כבריסל, לונדון, אמסטרדם ואפילו ניו יורק - יהודים, בעיקר דתיים, משתדלים זה זמן רב להיטמע בנוף, לא להתבלט, לא להפוך למטרה.

בואו, לא רק כי עכשיו רע לכם שם, אלא גם ובעיקר כדי לעזור לנו לבנות פה, בארץ המובטחת, משהו מגוון וטוב וחזק ויציב יותר. בואו, כדי שנוכל, יחד איתכם, להתמודד עם האיום המוצהר של הפלשתינים, ושל חלק מערביי ארץ ישראל להפוך את הרוב היהודי כאן על פיו; להפוך את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה, להכות אותנו דמוגרפית. איננו היפוכונדרים. הם מדברים על כך בגלוי. כשהם תובעים 'שיבה' – לזה בדיוק הם מתכוונים. אנו זקוקים לכם גם כדי לבלום זאת.

הבקשה הזאת שלנו מחייבת אותנו להציע לכם להיות שותפים בעיצוב התכנים והזהות הפנימית של המדינה. ה"עסקה" הזאת חייבת לכלול גם הגמשה בהתייחסות של הממסד לזרמים הלא אורתודוקסיים. זה חייב להיות חלק משידוד המערכות אחרי המלחמה. לא מאחורי הגב של המפלגות הדתיות, אלא יחד איתן.

ממש כפי שהציונות הדתית תובעת עתה מהחרדים להבין שהשעה מחייבת נשיאה בעול, היא צריכה לתבוע מעצמה הבנה שהשעה מחייבת אותה, לאפשר ליהודי המערב מכל הזרמים לבוא לארץ ולהרגיש בבית. האחדות והיחד מחייבים פשרות גם בתחום של עיצוב הזהות היהודית, והנכונות להכיל כאן את כולם.

בתשפ"ד עלו לארץ כ־31 אלף יהודים וחל גידול משמעותי בפתיחת תיקי עלייה במדינות המערב, אבל עדיין מדובר בטיפה בים. הרוב המכריע של העולים הם מרוסיה. מארה"ב ומקנדה וממדינות אירופה הגיעו אלפים בודדים בלבד. ניתן להעריך שזה ישתנה בעתיד הקרוב, שרבים יותר יבואו, גם מארצות המערב, אבל אנו מצידנו צריכים "להכות בברזל בעודו חם", גם כי הם זקוקים לנו וגם כי אנו זקוקים להם.

כשיהודי אתיופיה הגיעו לישראל במבצע שלמה לפני כשלושה עשורים, המתין להם באחד הימים ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ליד כבש המטוס ושאל לשמה של אחת הילדות שהושיטה לו את ידה לשלום. מישהו תרגם לה את השאלה, והיא השיבה: "ירושלים". שמיר לא הסתיר את הפתעתו: "זה שמך?" ביקש לוודא, והיא חזרה: "ירושלים".

גם ליהודי ארצות הרווחה בני דורנו יש מסורות דומות. גם הם יודעים, או יידעו בקרוב, שהמימוש המובהק של הציונות הוא בציון, שאפשר ליצור בחו"ל אשליה של ציון בגולה, אבל שהדבר האמיתי הוא כאן; שהיהודים חולקים ביניהם ברית גורל וגם ברית ייעוד, שנשענות על מטען דתי־תרבותי והיסטורי, שגם להם יש מקום בנס הענק והשברירי שלנו פה, בישראל.