עידן אבני מתגעגע למטולה: "החיילים בחרו להיות אצלנו בבית"

פרס הוקרה מיוחד על סיקור אזרחי בעת מלחמה הוענק אמש (שני) לעידן אבני, כתב הצפון של "ישראל היום", במסגרת כנס אילת לעיתונות ה־16.

אבני, שנאלץ להתפנות מביתו במטולה עם פרוץ המלחמה, הצטיין בסיקור אירועי המלחמה מנקודת מבטם של האזרחים.

בראיון מיוחד הוא סיפר על החיים בצל המלחמה. "אנחנו נכנסים עכשיו לקריית שמונה", תיאר אבני את השגרה החדשה. "יש נוהל כזה, בדרך כבר מעבירים את החגורה אחורה, כדי שאפשר יהיה לצאת במקרה אזעקה מהר מהאוטו. פותחים חלון כדי לשמוע אם יש אזעקה, ושמים גז".

"אני מסתכל על קריית שמונה, וזה עצוב", הוא ממשיך. "מקומות וחנויות שקנית בהם, מקומות שהסתובבת בהם כל הזמן. הכל ריק, הכל נטוש".

בשבעה באוקטובר, בשעה תשע בבוקר, כשהבין מה קורה בדרום, החליט אבני ובת זוגו לעזוב את הבית. "ארזנו תיק קטן, אחר כך לאט לאט הוא גדל, ופשוט יצאנו מהבית", הוא משחזר. "נסענו דרומה, פינינו את כל המשפחה, את הילדים. אנחנו כבר שנה וחודש מחוץ לבית. זה עצוב מאוד".

הכניסה למטולה, הוא מתאר, הפכה לשדה קרב. "כביש שצריך ג'יפ כדי לנסוע בו, כולו מלא בבטון, הרוס לגמרי, כל התשתיות בצד הרוסות".

החשש הגדול, אומר אבני, הוא לגבי העתיד. "אני חושב שהשאלה הכי גדולה היא האם יחזרו לפה או לא. אני מעריך ש-30-40% לפחות לא יחזרו, ובשביל מקום כזה קטן שאין בו הרבה אוכלוסייה, זאת מכת מוות. לא יהיו מערכות חינוך, לא יהיו ילדים, שגם ככה לא היו לפני זה מספיק".

"שם למעלה זה עיקול רכס החממיס, כביש הדרום הלבנוני", הוא מתאר בפני הצלם שמתלווה אליו במטולה. "כל ההפגנות של דרום לבנון, של חיזבאללה, היו קורות לנו מול העיניים. היה שם דגל גדול, משם היו מסנוורים אותנו בלייזר ומקללים אותנו. החיילים שהיו בהתחלה, כשעוד היו שם גם תושבים ואמצעי תקשורת לבנוניים, חסמו בדולבים כדי שלא יראו אותם. במהלך החורף זה פשוט עף עם הרוח".

"המזל הגדול שלנו", הוא מוסיף, "שהבית מוסתר על ידי אקליפטוסים מלבנון, לכן אנחנו לא חטפנו נ"טים, והחיילים בחרו להיות אצלנו בבית".

חודשיים לתוך המלחמה, כשהבין שזה ייקח זמן רב, אבני ורעייתו שכרו בית בקיבוץ הסוללים בעמק יזרעאל. "בהתחלה הייתי נכנס ומרגיש שאני חוזר הביתה", הוא אומר על הביקורים במטולה. "בחודשים האחרונים אני פשוט נכנס לפה וכבר... זה עצוב, אין לי את התחושה שחזרתי הביתה. הבית שלי כבר נמצא במקום אחר".

"ממש לפני יומיים", הוא מספר, "רקטה התפוצצה פה בכביש, 20 מטר מהבית. במושגים של מטולה, זאת הנפילה הכי קרובה הביתה".

"אני מרגיש שאני מסקר את החיים שלי הפרטיים, את החיים של החברים שלי, את הזכות שלנו לביטחון. כל עבודה עיתונאית כשאתה גר כל כך קרוב לגבול ואתה חי גם את הצד השני, גם את הבעיות של היישובים צמודי הגדר - אתה לא יכול לסקר אותו בשלט רחוק. אתה צריך לחיות את הבעיה".

"אני לא יכול להגיד משהו שאני לא אעמוד בו", הוא מדגיש. "אם אני אחזיר את הילדים שלי ואת המשפחה שלי למטולה, מבחינתי, זה יהיה הניצחון העיתונאי שלי, וזה יהיה הניצחון של מטולה, שבאמת חזרנו הביתה".

הגעגועים לשגרה שהייתה ניכרים בדבריו: "אני מתגעגע למטולה, כשהייתי יושב פה, הולך לפגוש את החברים, החיי קהילה שהיו לנו פה, הילדים שנהנו, אתה קופץ, דלתות פתוחות. ופתאום כולם התפזרו. כל אחד נמצא במקום אחר, שורד את החיים שלו ביישוב חדש".

למרות הכל, אבני לא מאבד תקווה. "בדמיון שלי אני רואה, כאילו אנחנו חוזרים לשישה באוקטובר, חוזרים לאותו מצב, כל החברים שלי חוזרים, החיים חוזרים למסלולם". אך הוא יודע שהדרך ארוכה: "ברור לי שמשהו כאן יהיה שונה לגמרי. יש פה הרבה מאוד עבודת שיקום, לא רק פיזית, צריך לבנות קהילה מחדש כדי להחזיר את התושבים ולהחזיר את הביטחון לכאן".