לב שבור שמתרסק שוב ושוב לרסיסים
חודש אוקטובר עוד לא נגמר, וכבר זכה לתואר המזעזע של החודש הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה • בינתיים מתחרה בו רק דצמבר אשתקד, שבו נהרגו ונרצחו 114 איש
,עודכן
0השמעה
בשישי בבוקר, שהרגיש כואב ומכווץ כמו כל יום אחר בשנה האחרונה, הותרו שוב לפרסום שמותיהם של חמישה הרוגים, וההודעה הזו כאילו עצרה לרגע את הכל. ציפור לא צייצה. שור לא געה. והלב תהה: עוד חמישה? או שמדובר בחמשת ההרוגים של יום האתמול?
13 לוחמים נהרגו במהלך החג. הגזרה כבר פחות רלוונטית, כי זה מקיף אותנו מכל מקום. ואחרי החג - פגיעה ישירה במג'ד אל־כרום, שהובילה לעשרות פצועים ולשני נרצחים. ואני מפחדת שבין הדפסת שורות אלו לבין הפרסום יצטרפו לרשימה עוד הרוגים.
אוקטובר עוד לא נגמר, וכבר זכה לתואר המזעזע של החודש הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה. בינתיים מתחרה בו רק דצמבר אשתקד, שבו נהרגו ונרצחו 114 איש. באוקטובר האחרון כבר עברנו את 60 ההרוגים. זו בכלל לא תחרות - הרוג אחד זה כבר יותר מדי. פצוע אחד שחייו משתנים ללא הכר זה כבר יותר מדי. כל מה שקורה כאן הוא כבר יותר מדי. מי יודע לכמה עוד רסיסים לב שבור יכול להתרסק?
אני עוברת על השמות ביראת קודש, מקדישה להם לפחות את הרגע של קריאת השם, של סיפור חייהם. והנופלים, צעירים כל כך, עוד לא הספיקו כלום בחיים. והנופלים, מבוגרים כל כך, הותירו כל כך הרבה שברים. והמתים, והלוחמים, והחטופים - כולנו מחוברים.
כולם גדלו בעוד שנה
גיא עידן, הרבש"ץ של קיבוץ שמרת, נהרג בלחימה בגיל 51. השם ישר מצלצל. אנחנו מכירים אותם: בן הדוד שלו, צחי עידן, חטוף בעזה עם עוד 100 מאנשינו. השלטים שבהם התמונות שלהם זועקים מהקיר. חיילות, חיילים, צעירות, צעירים. ארבל, גלי וזיו, אור, שירי, ירדן. וקשישים - החטוף המבוגר ביותר, שלמה מנצור בן 86. בשלט המקורי כתוב 85, אבל כבר עברה שנה, אתם יודעים.
לפני כמה חודשים ערכנו בעיתון זה סקר, שבדק מה תהיה תמונת הניצחון של המלחמה בעיני הישראלים. 17% מהנשאלים השיבו - חיסול צמרת חמאס. 7% השיבו - חיסול יחיא סינוואר. כמה חודשים לאחר מכן, המשימה הושלמה. סינוואר חוסל רק לפני שבוע וקצת, אפילו שנראה שעבר כבר עשור. והנה, הגענו עד איראן. כמה חזקים אנחנו, שעומדים איתן אפילו מול האיום הכי גדול שיש.
הניצחון עדיין לא כאן. החטופים עדיין שם. חצי מדינה לא גרה בבית. לוחמינו מחרפים נפשם. וחם, אפילו שאוקטובר, וכל הזמן יש ממטרים, או מבול של כטב"מים וטילים. והנפש שלנו פצועה. אין לי נוסחה לניצחון. היא לא בידיי. אבל אנחנו חייבים לדעת שלמבוגר האחראי עלינו, על שלום ילדינו, חיילינו והורינו, על המדינה החמודה והקטנה והאמיצה שלנו, יש כזו. לא נוכל לעמוד בעוד המוני הרוגים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובת-חן אפשטיין אליאס
בת-חן אפשטיין אליאס נשואה +4 בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים מהמכללה למנהל, בוגרת קורסים בכתיבה ועריכה עיתונאית. בעלת ותק של מעל 15 שנה בעיתונאות, ככתבת ועורכת. מ-2011 כתבת בכירה במוסף שישבת. סיקרה בין השאר תחומים מוניציפאליים, חינוך ובריאות. פרסמה כתבות שהשפיעו על סדר היום הציבורי, כגון הצורך בשיפור זמני המתנה לקביעת תור לרופאים מומחים, חוסר המוכנות של ישראל לגל הקורונה השני, עדויות של נשים שיצאו מכתות ונפגעות תקיפה מינית ועוד. "אירוע שהותיר בי חותם גדול היה מבצע 'צוק איתן'. זכיתי לראיין את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע קשה במבצע ונותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר לצבא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות. זכיתי גם לספר את סיפורה של שרית וענונו, שאיבדה את בנה הבכור בן ז"ל במבצע, ואחותו התגייסה בעקבותיו לגולני. שנתיים לאחר נפילתו של בן ראיינתי אותה שוב - כששרית ילדה בת נוספת, את יעל המדהימה. גם את סיפורו של פגוע הראש יהודה הישראלי סיפרתי פעמיים. פעם דרך משפחתו כשעוד היה מחוסר הכרה, ופעם בתוך הליך השיקום, כשהוא כבר תיקשר בעצמו".
