יום אחד זה ייגמר: בינתיים ננשוך שפתיים ונזקוף ראש - יש לנו מלחמה לנצח

כבר שלושה שבועות, מאז מתקפת הביפרים, נדמה שהגלגל מתהפך.שסוף־סוף אנחנו מכים באויב באופן משנה מציאות. לא עוד דונם פה דונם שם, אלא מכות שפוגעות בו באופן קשה ומאיצות את הניצחון שאליו אנו שואפים. המבצע הזה הרים לנו את הראש ששח מכל כך הרבה מכות ושכול ופחד.

בלב בפנים ידענו שאנחנו כאלה: חכמים, מתוחכמים, רואים למרחוק, יצירתיים באופן שלא ייאמן, אבל היינו צריכים לראות את זה בעיניים. ולא רק אנחנו – גם האויבים שלנו וכל מי ששקל להיות אויב שלנו.

ובעוד אנו מתבשמים מאדי המבצע הלא יתואר הזה, שיילמד לבטח בכל העולם שנים רבות קדימה, הגיע עוד מבצע מפעים שבוע אחריו. נסראללה, מהאויבים המושבעים שלנו, שהיוהרה והפגיעות שלו בנו היו בלתי נסבלות, פתאום נעלם מחיינו. בעזרת כמה טונים טובים של פצצות ברוכות, וכמה מנהיגים אמיצים ששלחו כמה טייסים אמיצים לא פחות, העולם שלנו השתנה בן־לילה.

כשהיינו רק בעזה לחשנו זה לזה "כוח רדואן חזק פי כמה מהנוחבות", וחששנו. היינו עסוקים בללקק את הפצעים, בלקבור את המתים, בלחבוש את הפצעים בגוף ובנפש. אבל היום אנחנו כבר שם, בתוך לבנון, מול הפחד הגדול. ובזכות המכות המקדימות של חיסול השדרה הפיקודית של חיזבאללה, ובעיקר חיסול המנהיג של גוף הטרור הזה, אנחנו מנצחים. כל יום מנצחים. חיילינו הגיבורים חושפים עוד ועוד כלי נשק, מנהרות התקפיות, בונקרים ומשגרים. מצילים אותנו בכל יום מחדש.

הכאבים וההצלחות מתקיימים אלה לצד אלה

את כל זה אסור לנו לשכוח גם בתוך הכאב העצום על אסון פגיעת שני הכטב"מים בבסיס הצבאי ליד בנימינה. כי בימים האלה, הכאבים וההצלחות מתקיימים אלה לצד אלה. הם לא מקטינים ובטח לא מבטלים זה את זה. הכאב הנורא, הבלתי נתפס, על החיילים המתוקים שלנו, אסור לו שיכתיב את המהלכים שלנו. אנחנו חייבים לנשוך שפתיים. לבכות ולנשוך שפתיים. לחבוש את הפצועים ולנשוך שפתיים. לקבור את המתים הקדושים ולנשוך שפתיים. לומר קדיש בשפתיים חשוקות, ולהמשיך.

הפעם אסור לנו להיכנע לכאב. למה? כי ראינו מה זה הוליד בעבר: כשנתנו לכאב להשתלט עלינו ולנתב את המהלכים הצבאיים והמדיניים שלנו – זה תמיד נגמר בעוד כאב, הרבה יותר ממה שהיה אלמלא היינו נכנעים לו. ובאמת־באמת, אין לנו ברירה. אף אחד לא שואל אותנו אם כואב לנו מדי, אם ספגנו מספיק מכות ואנחנו נכנעים. אין לנו ברירה אלא להמשיך. אין לנו את האפשרות להגיד שאין לנו כוחות יותר או דמעות יותר או ילדים יותר.

יום אחד זה ייגמר, ואיתו הפחד והשרירים התפוסים מדאגה והלילות ללא שינה. והיום הזה יבוא מוקדם מהמצופה. ונחזור לשדות ולערים ולקיבוצים, ונשקם ונשב בטח, והילדים ישחקו בדשא, ושוב יבואו מבקרים לצימרים. בינתיים, ננשוך שפתיים, נזקוף ראש. יש לנו מלחמה לנצח.