הדור הזה כבר לא ישמע "כשתגדל לא יהיו מלחמות"

תיק המילואים שהורד מהארון למעלה בישר על שנה שלא ציפינו לה. בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים שהיינו בהם ימים לפני הטבח ביקשנו את הדברים הרגילים: בריאות, פרנסה טובה, ילדים שמחים,לא חלמתי לבקש ש"ישובו לבתיהם בשלום"חיילים וחטופים. אבל אז מטח הטילים של בוקר שמחת תורה ותמונת המחבלים בשדרות יחד עם שיחת הטלפון מהיחידה - היו יחד לקריאה חדשה של המציאות: מלחמה. שבועות שהפכו לחודשים במלחמה שבה בן בחזית ואני בעורף המשפחתי, לוו במתח עצום אבל גם בהבטחה שבין שנינו: הוא נלחם במלחמה הזו כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו להילחם בה (או בנימה ריאליסטית יותר - להרחיק את המלחמה הבאה ככל הניתן).

אט אט בן ה־3 למד ש"הולכים לממ"ד, זה המחסן של יהודית הגננת, ולא רצים בדרך כדי לא ליפול", והגדולים במשחק ריאליסטי מבהיל הכינו לעצמם מקומות מסתור בבית, הכל כלול: בקבוק מים, ספר ופנס. האימה שחוו תושבי הקיבוצים, כמו תושבי שדרות ואופקים, חדרה הביתה, למרות הניסיון לגונן עליהם מפני הרוע הצרוף שלפתחנו. כשבן ה־7 שאל אם "חוטפים גם ילדים" כשראה את תמונות החטופים, הבנתי שאי אפשר להסתיר את המציאות שהיכתה בנו. הדור הזה כבר לא ישמע מאיתנו את תחזיות השווא: כשתגדל כבר לא יהיו מלחמות. הוא ישמע על רוח הגבורה של החיילים, על פיתוחים צבאיים מרשימים ותחבולות. ושאנחנו בצד הטוב ושננצח.

החשש לחייהם של היקרים לנו בחזית לא הובילו לרגע למחשבות על סיום המלחמה בקניית שקט זמני נוסף. על מדיניות הסבבים שילמו תושבי העוטף, חלקם בחייהם, וכמעט שילמו תושבי הצפון. בבית שלנו היה ברור שזו מלחמה צודקת והיא חיונית למי שחפץ חיים באזור הזה, ולצד התפילות הרבות על הצלחת הכוחות בשטח היו תפילות על ראשי הצבא והמדינה שיקבלו את ההחלטות הנכונות.

על מדיניות הסבבים שילמו תושבי העוטף, חלקם בחייהם, וכמעט שילמו תושבי הצפון. בבית שלנו היה ברור שזו מלחמה צודקת

בערב יום שישי כ"ב בסיוון הדפיקות הנוראות מכל נשמעו גם בביתנו, בית משפחת אביטן.סמ"ר יאיר אביטן, בנם הבכור של אחי מימון וגיסתי עינת נפל בקרב בסג'עייה והוא רק בן 20. באחת הצטרפנו למשפחת השכול שהתרחבה כל כך מאז 7 באוקטובר. העולם איבד אור גדול בצהרי היום ההוא, אבל הוריו עובדים מאז להשאיר חלק ממנו כאן: את השאיפה לאחדות, את הטוב ואת הדרישה הברורה שאת המלחמה הזו שבה נפל תסיים מדינת ישראל כשהיא מכריעה את אויביה ומספקת ביטחון ארוך שנים לכל אזרחיה. גם לסבא ולסבתא של יאיר אשר גרים מאז שעלו ממרוקו ועד היום בעיר שדרות.

מקום חשוב שמור בשנה הזו לכל מי שעזבו את נשותיהם, ילדיהם, הוריהם וכל היקר להם כדי להצטרף אל החזית. את הכישלון הנורא של הצבא, והמדינה בכלל, שהותיר בכולנו תחושת יתמות באותו יום ארור הם, האחים שלנו, משקמים בכל יום שעובר מאז. לעיתים גם במחיר דמים. את התמיכה הם מקבלים מהבית - זה שלא רואים בחדשות, אבל שבו יושבים על הספה הורים, אחים וילדים שמאמינים בהם, בצדקת הדרך ובנצח ישראל. ואחרונים חביבים - אי אפשר שלא לומר אחרי השנה הזו תודה לכל היוצרים, הזמרים והמלחינים של שירי המלחמה שהכניסו רוח לילדים בעורף וללוחמים בחזית.