הרגע ההוא בליל שבת, ה-1 ביוני שנת 2001, היה הרגע שבו השתנו חייה של אירינה ליפקין, אז תלמידת תיכון בכיתה י"א שיצאה עם חברות לבלות במועדון 'דולפי' בחוף תל אביב – בילוי שהפך לזיכרון מסויט, במה שנקרא כיום 'פיגוע הדולפינריום'. "ברגע אחד איבדתי את הילדות", היא אומרת, "התבגרתי ברגע".
כזכור, בפיגוע המחריד נהרגו 21 נערים ועוד 120 אנשים נפצעו לאחר שמחבל התערבב בין הצעירים ופוצץ את עצמו במטען שהכיל כ-2.5 ק"ג של חומר נפץ מרסק, רסס וחפצי מתכת חדים.
בשיחה עם אירינה צפים הזיכרונות, מוחשיים ומדממים, כאילו לא חלפו שני עשורים מאז. "לקחנו מונית והגענו למועדון שאליו הגיעו בעיקר חבר'ה שעלו מרוסיה", היא נזכרת. "המועדון עדיין לא נפתח, אז אנחנו ומבלים נוספים עמדנו בתור, ונוצרה התקהלות צפופה טיפוסית למועדונים".
בשלב מסוים, לפני חצות, נשמע פיצוץ מחריש אוזניים. אירינה: "זה היה פיצוץ עוצמתי, כמו בסרטים, פשוט בלתי נתפש. מההדף, הרגשתי גל של חום מלטף אותי, הכול קורה כאילו בהילוך איטי. כשהתעשתתי, ראיתי נערים ונערות מפוזרים, פצועים על הרצפה ובכניסה למועדון. כל מי שיכל לעמוד על הרגליים התחיל לברוח.
"הרגשתי צלצול מחריש אוזניים, והבנתי שאני צריכה להרחיק את עצמי מהמקום. לא הסתכלתי אחורנית יותר מדיי, כדי לא לראות מה קרה. זה היה מנגנון הגנה פנימי".
לדברי אירינה - כיום אמנית מעצבת שעושה שימוש בציור להעצמה, התפתחות ושיקום - היא ניצלה בנס: "נפגעתי מההדף והרעש מחריש האוזניים. פציעה בלתי נראית לעין היא לפעמים יותר קשה להתמודדות. חברה אחת שבאה איתי נהרגה, חברה אחרת קיבלה כדורית ברזל בראש. אני תמיד אומרת שזה כמו להתרסק עם מטוס, לקום מההריסות ולהתחיל לצעוד בלי שריטה. זה לא מוסבר".
"לחיות באמת, לגעת בפצעים"
אירינה (אירה, בקרב חבריה) מספרת שכבר שנים היא חיה ביחסים הדוקים עם הטראומה: "ברגע אחד איבדתי את הילדות, התבגרתי ברגע. הפיגוע גנב את השנים של הנעורים. ב-2008 עברתי לקנדה, ורק שם התחלתי לחיות באמת, ללמוד באמת, לגעת בפצעים. הרשיתי לעצמי לצאת מאזור הנוחות, ושם התחלתי מסלול שעד היום אני ממשיכה לצעוד בו".
היא סיימה תואר ראשון בעיצוב וניהול אומנותי בתחום הבמה מאוניברסיטת York בטורונטו. "ההתאקלמות הייתה רצופה אתגרים, אבל למרות כל הקשיים בדרך לא עשיתי לעצמי הנחות".
לפני מעט יותר משנתיים חזרה לבדה ארצה ופתחה סטודיו, שבו ציירה ויצרה תוכנית וכלים להתמודדות עם פוסט טראומה באמצעות ציור. "שמתי לב שככל שיצרתי ועבדתי עם הידיים, זה עזר לי להרגיש טוב יותר. הבנתי והרגשתי שליחות לקחת את היכולות שלי ולתרגם אותן לכלים שאחלוק עם אנשים שירצו בזה.
"הסטודיו ממוקם ביפו וכשאני יוצאת לעשות ספורט אני עוברת במסלול הדולפינריום, סמוך למקום הפיגוע, ומזכירה לעצמי שיש סיבות טובות לקום בבוקר, לחיות באומץ, להוות דוגמה לסובלנות ולאנושיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו