במידת מה, האווירה בציבור הישראלי בימי הקורונה מזכירה את הלך הרוח לפני 20 שנה בדיוק, בימי האינתיפאדה השנייה: דכדוך כללי, חשש לצאת לרחובות, פחד לנסוע באוטובוסים ולהתקהל בקניונים ובמרכזי הבילוי (יחי ההבדל). גם היום, כמו אז, עולות השאלות מתי זה ייגמר, איך ניתן להציל חיי אדם וכיצד לבלום את האירוע.
גם בחלוף 20 שנים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, הדעות חלוקות בשאלה אם מדובר היה בהתפרצות עממית או שמא במתקפת טרור מכוונת. ראש חטיבת המחקר דאז, אלוף (מיל') עמוס גלעד, סיפר השבוע ל"ישראל היום" כי טרם פרוץ מתקפת הטרור, הוא מסר התרעה אסטרטגית לבכירי הצבא והמדינה שלפיה בכוונת ערפאת לפתוח במתקפת טרור מבלי לקחת אחריות על כך. "ראש הממשלה ברק לא קיבל את ההערכה המקצועית שלי. היחיד שקיבל את ההערכה היה הרמטכ"ל דאז שאול מופז, שהורה לצה"ל להיערך", אמר השבוע ל"ישראל היום".
בין שמקבלים את גרסת הממסד הישראלי שלפיה יזם ערפאת את ההתפרצות האלימה, ובין שאת גרסת הפלשתינים, שלפיה מדובר בפרץ ספונטני של זעם עממי, אפשר להניח במידה גבוהה של ביטחון שהעימות היה מתחיל בכל מקרה בתקופה שבה החל. הטריגר התורן לפרוץ האלימות היה ביקורו של יו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון, בהר הבית.
למרות ההערכות שביקורו בהר הבית עלול להצית אלימות, החליט שרון לעלות להר ביום חמישי, 28 בספטמבר 2000, לפני 20 שנה בדיוק. שרון עלה להר הבית קצת לפני השעה 08:00 בבוקר. בפועל, הביקור נמשך פחות משעה, ועבר יחסית ללא תקריות מיוחדות. רק כיממה לאחר מכן, לאחר תפילות יום השישי, התחילו אלפי פלשתינים בגילים שונים להשליך אבנים, מוטות ברזל ובקבוקי תבערה לעבר הכוח המשטרתי המתוגבר בהר הבית, ועל רחבת הכותל הסמוכה, שבה היו באותה העת מתפללים יהודים.
כ־15 שוטרים ישראלים נפצעו, ומנגד שבעה פלשתינים נהרגו וכ־100 נפצעו. היד הקשה שהפגינה המשטרה בדיכוי ההפגנה האלימה במקום הקדוש והסמלי, שמעורר רגשות עזים, התירה רסן שלא ניתן היה להשיבו במשך חודשים ואף שנים, והאינתיפאדה קיבלה את השם "אינתיפאדת אל־אקצה", שהנציח את המקום שבו החלה. משלב זה ואילך, האירועים יצאו משליטה, וגל של מחאות פרץ ברחבי הגדה המערבית.
צלקות בזיכרון האומה
גם ברצועת עזה תפסו האירועים תאוצה, ואף החריפו לאחר שצלם פלשתיני תפס בעין המצלמה את הילד מוחמד א־דורה בן ה־12 שנקלע להפגנה אלימה עם אביו. השניים נהרגו לאחר שניסו נואשות לתפוס מחסה (צה"ל טען בדיעבד כי הילד לא נהרג מאש ישראלית). התמונות שודרו בכל כלי תקשורת אפשרי בארץ ובעולם, וא־דורה הפך לגיבור לאומי שאיחד במותו את השורות הפלשתיניות.
אווירת המתח גברה עם פרוץ גל מהומות של ערביי ישראל בתוך הקו הירוק ב־1 באוקטובר, שבהן נהרגו 12 מערביי ישראל מאש כוחות הביטחון. האירועים האלימים יצרו קרע גדול בין ערביי ישראל לבין החברה הישראלית. זמן לא רב לאחר מכן, התרחש אירוע חמור נוסף שנחרט בזיכרון הלאומי - מותו בקבר יוסף של שוטר מג"ב מדחת יוסף. יוסף נפצע באורח קשה כתוצאה מירי לעבר הקבר, ובמשך שעות רבות לא הצליח צה"ל לפנותו בשל מאות פלשתינים שהתגודדו סביב המתחם. הצבא נערך לפנותו בפריצה אל הקבר, ובמקביל ניסה לתאם את פינויו עם המנגנונים הפלשתיניים, אך יוסף מת מפצעיו כמה שעות לאחר שנפצע, טרם פינויו מהמקום. הפרשה פגעה באתוס הצה"לי שלפיו לא מפקירים פצועים בשטח, והזעם הציבורי בישראל היה גדול.
ב־12 באוקטובר התרחש אירוע קשה נוסף שהפך גם הוא לאחד מסמליה של האינתיפאדה השנייה. שני חיילי מילואים נכנסו בשוגג לרמאללה, ונתקלו בלינץ' אלים מצד המון זועם. בזיכרון הישראלי נחרטו התמונות הקשות שבהן נראה אחד החיילים מושלך מחלון גבוה, ואחד המתפרעים מנופף להמון כשידיו מגואלות בדם ההרוגים הישראלים.
ככל שחלף הזמן, האירועים הסלימו. הפלשתינים עברו לפיגועי דרכים, שיגור מחבלים מתאבדים לשטחי יו"ש, ובהמשך גם פיגועים בשטחי מדינת ישראל. זכורים במיוחד הפיגועים הקשים במסעדת סבארו בירושלים, בדולפינריום בתל אביב ובערים נוספות כמו נתניה, חדרה, כפר סבא ועוד. תמונות של שלדי אוטובוסים מפויחים עיטרו את מהדורות החדשות, וטרור המתאבדים הצליח להטיל אימה ופחד על הציבור הישראלי שמיעט לצאת לקניונים ושקל כל נסיעה באוטובוס.
מבצע - ונסיגה
הפיגועים הללו הם שעיצבו את מרבית התגובות של הצבא. ככל שהאירועים הסלימו, עבר צה"ל להפצצות מהאוויר, התנקשויות בפעילי טרור, והרג של פלשתינים, שרק ליבה את הסכסוך. הצבא חסם יציאות ממאות יישובים פלשתינים בגדה, ומספר הפלשתינים הרשאים להכנס לישראל לצורכי עבודה צומצם למינימום. בשלב מסוים, אף החלה בניית גדר ההפרדה. ברמה המדינית, לפחות בתחילה, היו ניסיונות הידברות עם הרשות הפלשתינית על מנת שזו תרסן את האש ותעצור את האלימות.
בערב פסח 2002 התפוצץ מחבל מתאבד במלון "פארק" בנתניה וגרם למותם של 30 ישראלים. הפיגוע לא היה שונה מאוד מקודמיו, אך עיתויו, בעיצומו של ליל הסדר, היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה של ישראל, שהחליטה לצאת למבצע "חומת מגן" במרץ 2002. במהלך המבצע השתלט צה"ל על מעוזי הטרור וכבש מחדש את הגדה המערבית.
"חומת מגן" לא הצליחה לקטוע את רצף פיגועי הטרור הרבים בישראל וביהודה ושומרון, שנמשכו ביתר שאת. אף שהצבא לא הכריז על כך באופן רשמי, נהוג לומר שההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005 היא נקודת הסיום המעשית של האינתיפאדה השנייה.
על הדחקה והקצנה
אחת ההשלכות הישירות של אותם ימים עקובים מדם, היא אובדן אמון של חלק ניכר מהציבור הישראלי בהיתכנות השלום עם הפלשתינים. "היום אין בכלל עיסוק בפלשתינים", קובל אלוף (מיל') גלעד, "הסדר קבע ככל הנראה לא יהיה איתם, אבל צריך לפחות לדבר איתם. לצערי, זה לא מעניין את הציבור הישראלי כרגע, כי הפלשתינים לא יוצרים בעיה קונקרטית, הודות לסיכול כ־500 פיגועים בשנה. אם רק עשרה אחוזים מהניסיונות האלה היו מצליחים, היינו במקום אחר. ההצלחה מביאה לכך שאף אחד לא חושב שהוא צריך להתעסק עם הבעיה הפלשתינית, אבל זו שגיאה טרגית, כי המציאות מתעצבת".
אחד הלקחים המרכזיים של אלוף (מיל') גלעד מהאינתיפאדה השנייה הוא: "כשיש התרעה מודיעינית, אסור להתעלם ממנה". עוד הוא סבור כי "חייבים לדבר עם אבו מאזן ולקיים איתו את התיאום הביטחוני כדי להרחיק סכנה. היום המצב הכלכלי ברשות מידרדר, אין משכורות למגזר הציבורי, אין תיאום ביטחוני". לדבריו, "אבו מאזן קרוב יותר לקיצו מאשר לתחילתו. היורשים שלו יתחרו ביניהם מי יותר אלים כלפי ישראל. חמאס ואיראן אומרים לאבו מאזן 'אתה אומר שדרכך נכשלה', כלומר, הדרך הנכונה היא אלימות ורדיקליות".
לקח נוסף, לפי אלוף (מיל') גלעד, הוא שהמציאות מחייבת חשיבה אסטרטגית מחודשת, בין היתר כיוון שהישענותה של ישראל על ארה"ב לא בהכרח תימשך לנצח לנוכח האפשרות שיחול בארה"ב שינוי. "תפיסת 'שלום תמורת שלום' לא תחזיק לנצח. גם איחוד האמירויות התנו את הסכם השלום עם ישראל בכך שישראל תיסוג מהסיפוח. לאורך זמן, אי אפשר להסתמך על כוח הזרוע הצבאית, צריך לחדש את ההידברות ואת התיאום הביטחוני", הוא מסכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו