האחים שלי חטופים: אני חייב להישאר שפוי כדי לעזור להם

שני האחים שלי, דוד ואריאל, חטופים בעזה.

מדי יום אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות, ולמה המדינה לא עושה כלום למען החטופים. למה יש לנו ראש ממשלה שחושב רק על עצמו, רק על הח"כים שיושבים לידו. אני שואל את עצמי איך הוא לא מקדם שום דבר במדינה הזאת, לא בצפון ולא בדרום.

אנחנו בייאוש רציני. לא רק אני, אלא כולם. כל המדינה מיואשת. מנגד, יש לי תקווה שהאחים שלי יחזרו מעזה, אז אסור לי להיות מיואש. אני צריך להיות חזק. אני ממתין שהם יחזרו, ואני מקווה שאוכל לעזור להם בצורה כלשהי. אני חייב להישאר שפוי כדי לעזור להם.

ניסו להיכנס לממ"ד

7 באוקטובר היה חוויה מטלטלת עבורי. היינו אני, אשתי ושלושת ילדינו בקיבוץ ניר עוז. מחבלים ניסו להיכנס לממ"ד שלנו חמש פעמים. ממש הייתי צריך להחזיק את הידית במשך 13 שעות בפחד שיהרגו אותנו, בפחד על החיים.

המחשבה שלא יכולתי לצאת, שלא יכולתי לשמור על האחים הקטנים שלי - היא הורגת אותי בכל יום. האנשים שיושבים למעלה, מקבלי ההחלטות, לא מעניין אותם מה אנחנו חווים, מה אנחנו מרגישים.

אבא שלי הוא האדם הכי ציוני שיש. הוא עלה לארץ והגיע לקיבוץ כי הוא ציוני וכי היתה לו אידיאולוגיה. גדלנו בבית כזה. אבל לצערי כל זה נמחק ב-7 באוקטובר, מהרגע שבו הילדים שלו נחטפו והתברר שהמדינה לא עושה כלום כדי להחזיר אותם. המדינה לא מוכנה להפסיק את המלחמה כדי להחזיר הביתה את האנשים שלנו, את הילדים, האחים, הנכדים, הסבים. אנשים שהקימו את המדינה עכשיו נרצחים בשבי.

כשנעשתה עסקת החטופים הקודמת זה נתן לנו שביב של תקווה. חשבנו שתכף זה נגמר, אבל מאז עברו יותר מ-200 יום. זה מטורף.

אני רוצה להעביר מסר לאחים שלי: אני מאוד אוהב אתכם, ואני מקווה שתחזרו הביתה בקרוב. אנחנו חושבים עליכם מדי יום, רוצים מאוד לגעת בכם ולחבק אתכם, וכל הזמן מצפים לראותכם.

הכותב הוא אחיהם של דוד ואריאל קוניו החטופים בעזה.