"הותר לפרסום" שאגרוף מכה בבטננו בכל יום מחדש

הותר לפרסום. הותר לפרסום. הותר לפרסום. תגידו אגרוף בבטן, הרי יש לזה בדיוק אותה המשמעות. כי כמה עוד אפשר להכיל. כל הותר לפרסום כזה אנחנו מאבדים עוד חתיכה מהלב.

ומי יודע מה יביא איתו ה"הותר לפרסום" הבא. האם אלו עוד מגיבורינו שנפלו על חרבם? האם נמצאו עוד גופות של חטופים? דברים שפעם לא חשבנו שיכולים להיות קיימים מגיעים עכשיו בשרשרת של אגרופים. ואולי נזכה בקרוב להתיר לפרסום שזהו, סיימנו, וכל יקירינו הובאו לגבולם?

כבר שבעה חודשים, וגם הרבה לפני, יש לנו חור ענק בבטן. הוא ממוקם בצד שמאל, איפה שהלב, וכל פעם נשבר מחדש. זה קרה גם לפני. הרי אנחנו עם שקיים על חרבו, אבל כבר כמעט שמונה חודשים שהתדירות של האירועים מפרקת. אתמול (רביעי), נכון לשעות הבוקר,החור הזה גדל בשלושה לוחמים: אמיר, אורי, עידו.שלוש משפחות, המוני אחים, הורים, חברות, חברים. לוחמים שנקראו אל הדגל, והדגל הרי צריך לשמור על חרבו.

לוחם נוסף שנלחם עכשיו על הנשימה האחרונה

בתחילת המלחמה היתה הסכמה שבשתיקה ולפיה כמעט לא מדווחים על פצועים ברצועה אלא אם יש הרוגים. לאחרונה גם ההחלטה הזו התמסמסה, ורעשי המסוקים המפנים את הפצועים לבתי החולים מתחברים היישר למבזקים על לוחם נוסף שנלחם עכשיו על הנשימה האחרונה, על רגליו, על חייו. זה אגרוף, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שאת משתתקת. מגיעה לאפיסת כוחות, שיתוק כזה שלא מאפשר אפילו לדמעות לרדת.

ואז את פוגשת משפחה מנחל עוז. אחת מני רבות שראיינתי לאחרונה. הם עברו רגע לבקר באזור, לראות מה נשאר בין החורבות. ברקע הדי פיצוצים. חזקים, מרעידים, אבל הם כבר לא קופצים. "זה הפך לרעש לבן", הם אומרים, "ככה אנחנו יודעים שאנחנו נלחמים, לא מוותרים". זה כנראה הסוד שמחזיק אותנו בין תקווה לייאוש - הידיעה שאנחנו לא מוותרים. מסתכלים לילדים שלנו בעיניים, חוגגים להם יום הולדת בגן ומארגנים סלי גבינות לחגים. ולהאמין, באמת, שהדי הפיצוצים מראים שאנחנו לא מוותרים.

batchene@gmail.com