"לא הספקנו להיפרד מאמא, אפילו בחיבוק"

הנשים סודרו בשלשות, וצעדת המוות מבודפשט יצאה לדרך. אסתר וחנה הביטו באישה שהשלימה את השלשה שלהן. היא היתה נסערת. "אני חייבת לשוב לבני", אמרה להן, תוך שהיא שולפת תמונה של הפעוט. היא הושיטה לשתי הנערות סיכה והסבירה שבאמצעותה יסירו את הטלאי הצהוב ויברחו.

בסמוך לגשר מרגיט חלף על פני השיירה קצין הונגרי. האישה יצאה מן השורה, שילבה את זרועה בזרועו והלכה בשלווה לצידו. מה עלה בגורלה? האם הקצין ההונגרי שיתף פעולה עם בריחתה הנועזת? חנה ואסתר הבינו כי הן חייבות לברוח מייד. הנאצים הבהירו כי שלישייה שלא תהיה שלמה תגרור מוות של הנותרות. הן כבר היו על גשר מרגיט. בפנייה מן הגשר אל האי מרגיט, שבלב נהר הדנובה, היתה ערימת שלג גדולה. אסתר משכה את חנה מן השורה והן הסתתרו בתוך השלג עד שהשיירה עברה.

זהו רגע אחד מתוך סיפור הישרדותה בשואה של סבתי, אסתר קדר, שנפטרה לפני כשישה חודשים. החודש אנו מציינים 80 שנה לשואת יהודי הונגריה שנעשתה בחיפזון ובאכזריות, כאשר הצבא הגרמני כבר נוחל תבוסה בחזית. 564,500 בני אדם, 77% מיהדות הונגריה המפוארת, נרצחו בתוך כחצי שנה.

אסתר, ובשמה הלועזי אדית, נולדה ב־8 ביוני 1929, כ"ט באייר תרפ"ט, בת בכורה למשפחת וייס בבודפשט. שנתיים אחריה נולדה חנה - סוזאנה. שתי האחיות למדו בבית הספר שאותו ניהל אביהן, ישראל דב, שהיה מנהל בית הספר היהודי באובודה, שכונה בבירת הונגריה. במקביל לימד האב עברית למבוגרים והקים מוזיאון לחקר יהדות הונגריה. האם, מלכה, היתה עקרת בית, צלמת חובבת ואוהבת טבע.

בסתיו 1942 קיבל ישראל דב צו גיוס לפלוגות עבודה. היו אלו יחידות של עבודה בכפייה בתנאים קשים ביותר, בחזיתות שבהן נלחם הצבא ההונגרי. כ־42 אלף יהודים קיפחו את חייהם בגדודים אלו.

"אני זוכרת שבחנוכה הדלקנו נרות בלי אבא", סיפרה סבתי באחד הראיונות שערכתי איתה ושמעולם לא פורסמו. "זה היה עצוב. כשפלוגות העבודה עוד היו בתוך הונגריה אמא נסעה לבקר את אבא. היא שיחדה את השומרים כדי שתוכל להביא לו אוכל כשר, כי רק את זה הוא הסכים לאכול. אחרי שהם יצאו מהונגריה יצא פסק דין של הרבנים שמותר להם לאכול גם אוכל לא כשר בגלל פיקוח נפש".

לפני צאתו מהונגריה הגיעו רעייתו ובנותיו של ישראל דב להיפרד ממנו. "הפלוגה ישבה באותה עת לא רחוק מבודפשט. עמדנו בתחנה הרכבת שהיתה עמוסה בהמוני יהודים, שרצו כמונו להיפרד מבני המשפחה. הרכבת הגיעה, אבל חיילים שהיו על הרכבת סגרו את הדלתות מבפנים, בפנים מלגלגות, ולא נתנו לנו לעלות, למרות שהיו קרונות ריקים. חיכינו עוד כשעתיים עד שהגיעה הרכבת הבאה. כשהגענו לפלוגה הודיעו שנותרו רק כמה דקות לשעת הביקור. אבא חיבק אותי ואמר שאשמור על אמא ושאהיה תלמידה טובה. נפרדנו, והלכתי לאט־לאט, ובכל פעם סובבתי את הראש אליו. עד היום אני רואה את העיניים העצובות שלו. היו לו עיניים, פעם כחול פעם ירוק, ומעולם לא ראיתי אותן עצובות כל כך. זה מלווה אותי כל החיים". אנשי פלוגות העבודה הוצעדו ברגל מבודפשט לאוקראינה.

אמא עוד קיוותה לפגוש אותנו

ב־1 באפריל 1943 דפק הדוור בדלת הבית והביא מברק מהצלב האדום ובו בשורה על מות האב. "בגלל התאריך חשבנו שהגויים עובדים עלינו", נזכרה סבתא, "קשה היה להשלים עם זה. ישבנו שבעה רק שעה, זה מה שהרב פסק. בכניסה לבית הספר קבעו שלט לזכרו של אבא. בהמשך הגיע לבודפשט חבר של אבא מפלוגת העבודה. הוא מסר לאמא את שעון היד של אבא ומפה מדויקת היכן נקבר. ההונגרים הרוצחים התעללו ביהודים וכפו עליהם להיכנס בחורף לנהר. כנראה אבא מת מדלקת ריאות".

ב־19 במארס 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה. מייד סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם וננקטו צעדים להפרדתם מהאוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. עד אמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ב־15 במאי החל שילוחם לאושוויץ. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. כאשר צוו יהודי בודפשט לענוד טלאי צהוב, צילמה מלכה האם את בנותיה עם הטלאי והסבירה להן שהיא עושה זאת למען התיעוד ההיסטורי. הצילום אכן שרד.

הפעם הראשונה שבה ניצלה סבתי ממוות היתה כאשר נסעה בחשמלית עם דודתה כדי להביא עוף כשר. "בדרך חזרה, קרוב לבודה, עלו לחשמלית חיילים של צלב החץ. אנחנו ישבנו בקרון האחרון בחלק האחורי שיועד ליהודים. הם התחילו לצעוק 'יהודים לרדת! לרדת!' ראיתי מהחלון שעל המדרכות עומדים צפופים המוני יהודים עם טלאי צהוב. נבהלתי וקפאתי. לא הייתי מסוגלת לקום מהכיסא שלי. הדודה מושכת אותי, ואני לא יכולה לרדת. לא בגלל שאני גיבורה - מתוך פחד. צלב החץ ויתרו לנו. בשביל שתי יהודיות לא מעכבים כל כך הרבה זמן את החשמלית. המשכנו לנסוע עד לבית. אחרי המלחמה נודע לי שאת כל היהודים האלה לקחו לאושוויץ. בהמשך הדודה נתפסה. כמה חודשים אחר כך גם אמא שלי נתפסה. שתיהן נרצחו בברגן־בלזן".

תוכלי לספר על הפרידה מאמא?

"באמצע נובמבר 1944 פורסמה פקודת גירוש ליהודי אובודה. אמא הכינה מזוודה גדולה. אני זוכרת אותה עומדת לפני החלון וסורגת בעצבנות. שמענו את הד הצעדים של צלב החץ מתקרבים לבית המגורים שלנו. הם דפקו עם הקת של הרובה על דלת הבית וצעקו עלינו לרדת מייד. גרנו בקומה השלישית בבניין שכל דייריו יהודים. תוך כדי הירידה המבוהלת למטה נאלצנו להיפרד מהמזוודה, שהיתה כבדה מדי. לקחו אותנו למגרש גדול בבית החרושת ללבנים, ושם התחילו להפריד בין הבוגרים לבין הילדים והזקנים. חנה עוד היתה ילדה. אני יכולתי להיות גם עם אמא וגם עם חנה. התרוצצתי ביניהן. רציתי ללכת עם אמא, אבל היא צעקה 'לא, את הולכת עם חנה ושומרת עליה'. אפילו לא הספקנו להיפרד מאמא, לומר לה כמה מילים או לחבק אותה. זה קשה לתאר".

את האם הצעידו ברגל מאות קילומטרים דרך אוסטריה, עד למחנה ברגן־בלזן בגרמניה. כמי שגדלה בשופרון שעל גבול הונגריה־אוסטריה ואהבה לטייל, היא הכירה היטב את האזור שבו הוצעדה. "אישה אחת הצליחה לברוח ולחזור לבודפשט הודות להסברים המדויקים של אמי. אחרי השחרור פגשנו את האישה, והיא סיפרה שאמא לא ברחה בעצמה כי אמרו להם שאת הילדים מביאים בעגלות ליעד הסופי, והיא רצתה לפגוש אותנו. הרשעות של הגויים".

הילדים והקשישים לא נשלחו בעגלות, אלא הועברו לגטו בודפשט. אחרי זמן־מה בגטו החליטה אסתר לברוח ממנו יחד עם אחותה אל יינו גרינוולד, האח של סבה, שהיה מורה בגימנסיה היהודית. הגימנסיה הפכה לבית מוגן בחסות הצלב האדום. אף שלא קיבלו לכך אישור, הצליחו האחיות להסתנן פנימה יחד עם הדודים.

לסכן חיים בשביל האחות

באחד מהימים יצאו עם הדוד לשגרירות שבדיה כדי לנסות להשיג לאם דרכון זר בעזרת הנציג השבדי, ראול ולנברג, וכך לנסות להציל אותה מן השיירה שאליה נשלחה. "אבל אז כיתרו את כל היהודים שהיו באזור. חנה ואני עמדנו שם עם ידיים למעלה במשך שעות. מי שהעז להוריד את הידיים קיבל מכות רצח. בכיתי מרוב פחד. פתאום בא בחור צעיר מצלב החץ, ואמר לחנה ולי להוריד את הידיים. אני חושבת שאולי אותו בחור הכיר את אבא שלנו, שעזר להרבה גויים".

אחרי שנלקחו מהיהודים הכסף והתכשיטים והופרדו הנשים מהגברים, החלה צעדת המוות. מהשיירה הצליחו, כאמור, האחיות לברוח, אחרי שהתחפרו בערימת השלג. "אני לא יודעת כמה זמן הסתתרנו כך, אבל כשהשיירה עברה יצאנו והצלחנו לחזור לגימנסיה".

בגימנסיה הצליחו להסתתר עוד שלושה חודשים. בתקופה זו היתה בודפשט נתונה במצור, ותושביה רעבו. "בהתחלה עוד חילקו פרוסת לחם ואיזה מרק עכור, אחר כך גם זה לא היה. ישנו על קש שפיזרו על רצפת הכיתות, המוני אנשים צפופים כמו סרדינים. לא היו מקלחות. היו שירותים, אבל היה צריך לעמוד בתור המון זמן. בכל הזמן הזה היו גם הפצצות. היה רעב של ממש. הצלב האדום כנראה חשב שבכל יום אכלנו נקניק", גיחכה סבתי בחיוך עגום, "ולכן שלח חבילות של חרדל. בשלב מסוים כל מה שאכלנו היה כף חרדל פעם ביומיים. זה לפחות נתן איזה טעם בפה".

בראשית ינואר 1945, למרות המצור, חיסול היהודים נמשך. "צלב החץ כיתרו את הגימנסיה ודרשו מכולם לרדת. הם הקריאו את השמות של היהודים שזכו להגנה. מי שלא קראו בשמו היה צריך לעמוד בצד. הם היו על סוסים והתפרעו בתוך ההמון. היה פחד גדול. לא ידעתי מה לעשות כי הרי לא היינו רשומות. פתאום קראו בשם סוזאנה וייס. זה היה השם של אחותי, אבל זה היה שם מאוד נפוץ. חנה החלה לרוץ לצד של האנשים הרשומים. אני רצתי אחריה וצעקתי לה 'זה לא את', אבל היא המשיכה לרוץ אז אני רצתי אחריה. היה הרבה בלגן, ולא שמו לב אלינו. כל מי שלא קראו בשמו נרצח והוטבע בנהר".

אחרי שהגרמנים עזבו את בודפשט סבלו תושבי העיר מרעב קשה. העיר נחרבה מההפצצות, החנויות נפרצו ונבזזו והיה מסוכן מאוד להסתובב בחוץ. למרות זאת יצאה סבתי פעמיים אל הכאוס שברחובות כדי להשיג תרופה ומזון לאחותה הצעירה, שהיתה על סף מוות, וכך הצילה את חייה.

בהמשך הלכו האחיות לראות מה נותר מביתן. "הכל היה הרוס, בזזו את הכל. מצאנו רק כמה ספרים של אבא. השומר של הבניין הביא לנו גם את הצילומים המשפחתיים ששמר מהדירה. אחר כך חנה ואני עבדנו במטבח של בית הילדים שפעל בחסות הג'וינט. מהכסף קנינו בגדים בשוק הפשפשים. בהתחלה עוד שמרנו אוכל לאמא, מתוך תקווה שתחזור הביתה, עד שאחד הדודים חזר מברגן־בלזן וסיפר שאמא נפטרה מטיפוס בברגן־בלזן במאי 1945, כמה ימים אחרי שחרור המחנה".

סבתי עלתה ארצה, נישאה למרדכי, שורד שואה מבלגיה, והקימה איתו שבט מפואר. במשך שנים היתה מורה ומחנכת בצייטלין. הנערה שאיבדה את כל משפחתה צמחה להיות אשת משפחה מופלאה, היקרה לי בעולם כולו. כבר בגיל צעיר נקשרה נפשי בנפשה, וכך היה עד ימיה האחרונים. היא שימשה עבורי מודל לאשת משפחה, לציונות, לצניעות ולחריצות. מעולם לא אמרה מילה רעה על מישהו מבני המשפחה. לכל אחד מצאצאיה, כ־80 במספר, נתנה את התחושה שאין כמותו בעולם. היא אירחה אותנו ואת ילדינו, תוך שהיא מרעיפה אינסוף פינוקים. היא שלחה לנכדיה ולניניה מתנות לכל יום הולדת. מעולם לא ראיתיה יושבת או הולכת. תמיד רצה: לבשל, לסרוג, לתפור, להשגיח, ללמד.

גאוות חייה היתה על כך שזכתה שכל צאצאיה יחיו בארץ ישראל, או כמו שהיתה אומרת: "כולם חיים במדינת ישראל. יש לנו מדינה. זה דבר גדול, דבר גדול. כמה טוב שאתם לא יודעים כמה טוב לנו".