בית. מה זה בית בשבילי? בית זה הריח של הרפת כשפותחים את החלון ברכב כשמתקרבים לשער הקיבוץ. בית זה אמא על הספה ואבא במטבח, מכין שניצלים לארוחה הבאה. בית זה להגיד שלום בשבילי הקיבוץ לכולם כי אני מכיר אותם מהיום שנולדתי.
אבא שלי, ליאור רודאיף, עלה יחד עם משפחתו לישראל ביולי 69' היישר לקיבוץ ניר יצחק. 54 שנים שהמשפחה שלי חיה שם והמחשבה לעזוב מעולם לא היתה קיימת, גם בעיתות חירום, כי הקיבוץ הוא הבית.
הבית שלנו לא נפגע באופן פיזי - אבל הבית שלנו נחרב. כי אנחנו נפגענו. המשפחה שלי, הקהילה בה חונכתי, חברים איתם גדלתי, חבל הארץ שתמיד היה לי בית.
לאורך יותר מ-20 שנה קראו לנו, ליישובי הנגב המערבי, "עוטף עזה". "סבבים", "טפטופים", "מבצעים" - הם תיאורים שהפכו מצב חירום לשגרה, ונרדמנו בשמירה. שכחנו שמולנו יש אויב רע ומר שרק חיכה לרגע הנכון לתקוף אותנו. הרגע הזה הגיע ב-7.10.23 בעוצמה שלא האמנו. המחבלים עשו כל העולה ברוחם מבלי לפסוח בדרכם על אף בן אנוש, על בעל חי, על בית.
כנראה הם לא היו מורתעים כפי שסברו המומחים. אותם מומחים שבימים אלו אומרים שאנחנו יכולים לחזור הביתה, לניר יצחק. איך חוזרים לגור בבית כאשר קולות התותחים לא מפסיקים לרעום בסביבתו? איך חוזרים לבית שפצמ"רים נופלים עליו ללא כל התראה? איך חוזרים לבית כש-134 אזרחים לא בבית?
עוד יגיע הזמן לחקור מה שקרה, אבל מחובתנו לדבר עכשיו על מה שיהיה. בלי חזרתו של אבא ושל כל החטופות והחטופים, חיים לשיקום ונרצחים לקבורה - לא נוכל לחזור לחיות בבית. לא נוכל להאמין שאנחנו מוגנים בגבולותיה של מדינת ישראל.
החטופים לא פה והמשפחות הן אלו שנפגעו. ההיסטוריה של העם היהודי חוזרת על עצמה, שוב. הבית של כולנו בסכנה - האויבים של העם היהודי קוראים להשמידנו אך ורק בשל היותנו יהודים החיים על אדמת אבותינו.
יש ביכולתנו, באחדותנו, להביס את הרשע ולהציל את אחינו ואחיותינו השבויים בידי אויבינו. אנו חיים את מגילת אסתר שוב. השנה בפורים - כולנו מלכת אסתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו