מהפיקניק של הג'ינג'ים ועד למרפאת החיות: המקומות שקרובי החטופים מתפללים לראות בו את יקיריהם

בתקווה שישובו - למקומות שהכי מסמלים את הדבר שכה לא מובן מאליו עבורם, השגרה: לפני 100 ימים התממש הסיוט הישראלי הכי גדול - גם במישור האישי וגם הלאומי. מעל 240 ישראלים - בהם חיילים, גברים, נשים, ילדים ואנשים מבוגרים וחולים - נחטפו לרצועת עזה על ידי מחבלי החמאס. 121 שוחררו בעסקה הקודמת, ו-131 מהם נותרו עדיין בשבי, כשהם מתמודדים עם תזונה לקויה, מחסור בתרופות, השפלה, קור ופחד.

100 ימי מלחמה | פרויקט מיוחד

>>מהמנדטים ועד עמידת ישראל במטרות: סקר 100 הימים<<

>>המקומות שקרובי החטופים מתפללים לראות בו את יקיריהם<<

>>עד לניצחון: רגעי המפתח ב-100 הימים<<

משפחותיה החטופים מחכות להם בבית, ולא איבדו את התקווה לראות את יקיריהן שוב, בחיים. גם בהיעדרם, הם מציינים להם ימי הולדת, צועדים למענם בגשם ונוסעים עד קצות העולם כדי לשחרר אותם מהגיהינום. כשיחזרו, הם מבטיחים לקחת אותם שוב אל המקום הכי מוגן שבו אהבו לנגן, להתאמן, לשחק או סתם לרבוץ ולנוח. זה המקום שאליו הם הכי מתגעגעים והכי רוצים לחזור.

המקום שמסמל יותר מכל את השגרה המבורכת ואת החיים הנורמליים. חזרנו עם ארבע משפחות של חטופים אל המקומות האלה, שמענו מהן את החלום שלהם על רגע האיחוד והתפללנו יחד איתן שהרגע הזה לא יאחר להגיע.

כולם מחכים לדורון במרפאה

דורון שטיינברכר (30) אחות וטרינרית תושבת כפר עזה, אוהבת לעזור לבעלי חיים

"כל חייה דורון התעסקה בסיוע לבעלי חיים, ולא פעם אספה הביתה גור חתולים עזוב שמצאה. יש לה שני קעקועים. אחד של הכלב שלנו שנפטר, ועוד קעקוע של כלב ולבבות", מספרת ימית אשכנזי, אחותה הגדולה של דורון שטיינברכר, בת ה-30 שנחטפה מכפר עזה. דורון היא אחות וטרינרית במרפאה לחיות בית (כלבים, חתולים) של הווטרינר ד"ר איתי סבג, בניר עקיבא.

היא עובדת ומנהלת שם מעל חמש שנים. הצוות כולו מחכה שתחזור למקום שהיא אוהבת ואוהב אותה. "היא מאוד מסורה לעבודה, כולה לב והלקוחות אוהבים אותה. אחרי שהבינו שדורון חטופה לא הפסיקו לבקש לעזור ולשאול מה אפשר לעשות", ממשיכה ימית, "גם כשלקוחות פונים כשהמרפאה סגורה היא תמיד מוכנה לעזור, גם אם היו מגיבים אליה בעצבים היא הייתה מקבלת את זה בהבנה ובהכלה כי הבינה שהם בסיטואציה קשה".

דורון נמצאת כבר מאה ימים בשבי: "אלה 100 ימים בשבי חמאס עם תנאים לא אנושיים שבהם דורון לא מקבלת את התרופה שלה. מדברים על תקיפות מיניות. אני לא רוצה לדמיין מה עושים לאחותי הקטנה. במהלך עסקות החזרת החטופים הקודמות התחושה הייתה שדורון קרבה לחזור, כשזה לא קרה הרגשנו שהיא נחטפה לנו שוב. כתושבת כפר עזה בעצמי, יש דיבורים על תקומה והמשכיות. אבל אי אפשר להחליט החלטות קשות ומכריעות שיש לנו 136 חטופים".

הוריהן של ימית ודורון, רוני וסימונה, גרים גם הם בכפר עזה, דור האח הגדול מתגורר במרכז. בשבת של הטבח דורון שמעה יריות וצעקות בערבית מחוץ לדירתה. באותו הרגע היא חשבה על האחיינים שלה ליבי (7) ורועי (3.5) והתקשרה לימית אחותה ולבדוק שהם מוגנים. כשהבינה שיש מתקפה על שכונת הצעירים בה היא גרה. אימה ואחותה ניסו להרגיע אותה בטלפון ולהבטיח שכוחות הצבא בדרכם אליה,  אך הכוחות לא הגיעו.

ארבע שעות לאחר תחילת המתקפה היא שלחה לחברותיה הקלטה שבה אמרה 'תפסו אותי'. אחרי זה גילתה משפחה כי היא חטופה בעזה. ימית מוסיפה: "בכל רגע נתון היא הייתה עם הילדים. גם כשאני ובעלי היינו בפסטיבל התמר היא באה לישון איתם. היינו 21 שעות בממ"ד. מחבלים ניסו להיכנס אלינו הביתה. לא סיפרנו לילדים שיש מחבלים, כמו בסרט 'החיים יפים' אמרנו שבחוץ אלה חיילים שלנו. בסוף היינו צריכים לספר לליבי (7), ואמרנו לה שאנחנו עושים הכול כדי להחזיר את דורון.

"היא מאוד מעורבת, היא אמרה לי: 'אימא, זה לא פייר ש'דודו' (הכינוי של דורון; נ.ד) לא חוזרת'. השבוע כשנסעתי לעצרת החטופים היא אמרה לי, 'אימא את כל הזמן אומרת שאת הולכת להביא את דודו. ולבקש שיביאו אותה והיא לא חוזרת, את לא עושה מספיק'. זה קשה. אין לנו שום סימן חיים. אף אחד שחזר מהשבי לא פגש אותה. אני רוצה להאמין שכל המלחמות שלנו הן רק כדי להחזיר אלינו את דורון בחיים". 

מחכים לפיקניק בבית החדש

עופרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס, חולמת על האיחוד המשפחתי

"הפיקניק היה מעין מסורת שלי ושל אחי ירדן עם המשפחות שלנו. היינו נפגשים הרבה, הילדים שלי תואם בת ה- 4 ונגב בן השנתיים יחד עם אריאל (4) וכפיר (1). עד אוגוסט גרנו ברעים, הם היו באים אלינו ואנחנו אליהם" - כך  מספרת עופרי ביבס-לוי, אחותו של ירדן ביבס שנחטף לעזה יחד עם משפחתו, אשתו שירי וילדיהם הג'ינג'ים, אריאל וכפיר שיחגוג בעוד ארבע ימים יום הולדת (18.1). 

היא מספרת: "לבית החדש שלנו בצפון הם עדיין לא הספיקו להגיע ואנחנו מחכים להם כאן, לפיקניק משפחתי. הילדים שלנו חברים מאוד טובים. ירדן דיבר הרבה על זה שהוא רוצה שהילדים יגדלו יחד, שיהיו בני דודים וחברים קרובים. המפגשים היו חשובים והם שקלו לעבור לצפון, אבל החטיפה גדעה הכול".

זו תקופה לא קלה למשפחה שמציינת מאה ימים בלי אהוביהם: "אני חושבת שאף אחד לא מאמין שהגענו לזה. אני תופסת את הראש ולא מבינה איך הסיטואציה הזאת היא חלק מהמציאות שלנו.  אני רואה את זה כסוג של מחדל, הפקרה – אחת אחרי השנייה. עדיין לא מורגש שהחטופים בעדיפות עליונה. החשש שלנו שאם הם לא יחזרו עכשיו, חלקם יחזרו כגופות ואני לא יודעת איך נוכל להמשיך מכאן".

משפחת ביבס מניר עוז נחטפה בשבת השחורה. המחבלים שחדרו לקיבוץ הגיעו לביתם, חדרו את הדלת הנעולה על ידי מברגה וציוד שהביאו איתם ונכנסו לממ"ד שבו התחבאו הארבעה. האב ירדן דיווח למשפחתו על כניסת המחבלים וכתב: "זה מרגיש כמו הסוף". האם שירי צולמה מבועתת כשהיא אוחזת את שני הבנים, אריאל וכפיר. ירדן, שניסה להגן על המשפחה עם נשקו האישי, הותקף. בתמונות הוא נראה כשהוא על אופנוע בין שני מחבלים, פצוע ומדמם מראשו.

בסוף חודש נובמבר טענו בארגון הטרור חמאס כי שירי ושני הבנים נהרגו בגלל הפצצות צה"ל, אך בצה"ל לא אימתו את המידע. אז גם שחרר החמאס סרטון של ירדן מהשבי. "העסקה הייתה מעין קרן אור, חשבנו ששירי והילדים הולכים להשתחרר. ביום האחרון הבנו שהמשפחה לא חוזרת. אז גם קיבלנו את ההודעה של חמאס וסרטון של ירדן. בכל פעם שאתה חושב שהגעת לתחתית חוסר האונים אתה מגלה שיש יותר גרוע".

עם זאת, עופרי לא מוכנה להפסיק להילחם: "קודם כל אנחנו יודעים בוודאות שירדן בחיים. אני לא יודעת מה המצב הפיזי או הנפשי שלו ולא מוכנה לוותר. בנוסף, אנחנו מאמינים ומרגישים בתוכנו ששירי, אריאל וכפיר בחיים. ואנחנו ממשיכים לפעול ולדרוש לשחרורם כמה שיותר מהר".

אלון הכי אוהב להיות בים

אלון אהל (22), מוזיקאי מחונן, נחטף מהמסיבה ברעים

"לא האמנתי שנגיע ליום ה-100 ואלון עדיין לא יהיה בבית. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר משלושה חודשים, אני לא תופסת את זה, זה לא הגיוני", אומרת עידית אהל, אמו של אלון אהל בן ה- 22 שנחטף בשבת השחורה מהסיבה ברעים (נובה) ולדבריה: "לא נעשים מספיק מאמצים להחזיר אותו ואת יתר החטופים הביתה" .

יחד עם קובי, אביו של אלון, הם בטוחים שאחד המקומות הראשונים שאלון יבקר בהם יהיה הים שהוא כל כך אוהב: "אלון מאוד אוהב לטייל, להיות בחוץ. גם בטבע ובעיקר בים. רוב הזמן אפשר למצוא אותו נוסע אל חוף הים השליו והרגוע. בסופי שבוע הוא אוהב לטייל יחד עם חברים בחיק הטבע – וגם כשחברים באים אלינו הביתה, הם תמיד יישבו בחוץ".

בלילה שלפני המתקפה, אלון וארבעה מחבריו הגיעו למסיבה ברעים (נובה). כשהחל הירי הם ברחו מהאזור והסתתרו במיגונית בשל הרקטות. כשהמחבלים הגיעו לשם הם זרקו לתוכה רימונים. אלון ואנשים שהיו יחד אתו, הצליחו לזרוק חלק מהרימונים החוצה חזרה, אך חלקם נפגעו ונהרגו.

בשלב מסוים נכנסו המחבלים פנימה, חטפו את אלון ושלושה נוספים והובילו אותם לעזה. "הוא נחטף חי מהמיגונית ואני מאמינה שהוא חי", אומרת עידית. "מאז שנחטף אנחנו מתעסקים רק בפעולות למען שחרורו. במהלך היום אין בי פחד או אימה, אלא תחושות של געגוע, תסכול וחוסר אונים. אני כל הזמן חושבת מה אני יכולה לעשות עוד כדי שהוא יחזור הביתה. מנגד יש אצלי את ההבנה שזה לא באמת בשליטתי. אני יכולה לשלוט רק על המחשבות, המעשים והתגובות שלי. אני חושבת לאיזה בית אלון יחזור. אני רוצה שהוא יחזור לבית חזק ואיתן, עם עשייה ותקווה וגם למדינה שיש בה ביטחון ואחדות".

אלון, הבן הבכור, הוא מוזיקאי ופסנתרן מחונן, שגדל בבית מוזיקלי. אחיו רונן, שעשה עד לאחרונה שנת שירות בבארי, הוא נגן גיטרה והם נהגו לנגן ולשיר יחד. "בתיכון הוא למד במגמת מוזיקה ועשה חמש יחידות ברסיטל קלאסי, לפני שנחטף תכנן לעבור לתל אביב וללמוד בבית הספר למוזיקה רימון. תמיד יש אצלנו מוזיקה בבית ואפשר למצוא את אלון קבוע ליד הפסנתר בסלון. בכיכר החטופים מוצב פסנתר צהוב, הפסנתר של אלון עם הכיתוב: you are not alone. במחאה על מאה ימי השבי. פסנתר כזה יוצב בברלין, ניו יורק וטורונטו וינגנו עליו אומנים שונים שיקראו לשחרורו של אלון".

לראות את אבא שוב על האופנוע

במשפחת רודאיף מתפללים שאבא ליאור (61) החטוף ימשיך לחרוש את הדרכים 

"אבא כבר רשום לטיול אופנועים ברומניה בעוד כמה חודשים, ואנחנו ממש מקווים שהוא יחזור כדי להצטרף לטיול הזה", מספרת נעם כץ (37) בתו הבכורה של ליאור רודאיף שנחטף בשבת השחורה לעזה. "לאבא תמד היה חלום לאופנוע. במשך שנים ניר יצחק היה קיבוץ שיתופי, אז זה היה מורכב. ברגע שהקיבוץ עבר הפרטה הוא קנה לעצמו את האופנוע שהוא חלם עליו והצטרף לקבוצת רכיבה. בשבתות שבהן הנכדים לא הגיעו אליו, הוא עולה על האופנוע, שם שירים של שלמה ארצי ומטייל עם הקבוצה שלו בכל הארץ. הוא כל הזמן השקיע בשיפורים בציוד ובאופנוע, זה ממלא אותו".

ליאור רודאיף (61) הוא איש בטיחות רכב, אך לאורך השנים נהג להתנדב והיה במשך שנים נהג האמבולנס של ניר יצחק. ב-7 באוקטובר הוא שמע יריות מחוץ לבית, יצא החוצה על מנת לסייע – ונחטף. "אנחנו יודעים שאבא נפצע כי הוא הספיק לדווח לחבר'ה בקיבוץ. הקשר עימו נותק ברבע לתשע בבוקר, ומאז אנחנו לא יודעים עליו שום דבר. אף אחד מהחטופים שחזרו לא ראה אותו. לא דמיינתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, בשבת בלילה גילינו שלא מוצאים את אבא. אני זוכרת שבן הזוג שלי אמר לי – 'זה הולך להיות ארוך' ואמרתי 'ברור'. חשבתי שזה ייקח שבועיים-שלושה, לא דמיינו שנגיע למספר הזה של מאה ימים, בלי אות חיים".

ליאור נשוי ליפה ויש להם ארבעה ילדים: נעם, המתגוררת בחצור, אם לשני ילדים שנמצאת בהיריון מתקדם. הנכדים הם חלק בלתי נפרד ממנו והוא נוהג לצאת איתם לשדה ולתת להם לטפס על האופנוע. יש לו עוד שלושה בנים - נדב (36), בר (27) ובן (24) שגר בקיבוץ ובעצמו ניצל מהמסיבה ברעים לאחר שבתושייה רבה חילץ את עצמו.

"הלוואי ואבא יחזור לפני הלידה, אני מקווה שזה חלק ממה שמחזיק אותו שם. גם לו יש אבא, בן 88 שהיה גר בקיבוץ ופונה ממנו .המשפחה מתמודדת עם הסיטואציה הבלתי אפשרית של החטיפה, יותר משלושה חודשים הם לא גרים בבית, אלא בבית מלון שזה קשה. למעשה, החלק הכי קשה הוא חוסר הוודאות. אנחנו מרגישים מאוד עטופים והציבור מאוד תומך בנו, אבל בסופו של דבר אנשים שהם לא חלק ממשפחות החטופים או פונו מבתיהם חוזרים לשגרה שלהם, ואנחנו לא מרגישים את זה. השגרה לאט-לאט חוזרת ואנחנו בעצם לא יכולים לחזור אליה. החיים שלנו לא רק נעצרו, אלא נהרסו. לכן אני מבקשת מכולם: תקדישו לפחות שעה בשבוע למען החזרת החטופים".