מציאות בלתי נסבלת: השלג בחרמון שלנו - ומה לגבי הדקלים בגוש קטיף?

החרמון - חלק ממדינת ישראל, או שטח כבוש שנוי במחלוקת? שלנו, או של פליטי דמשק? ישראלים יגידו: בטח שלנו. יש קונצנזוס על החרמון. מדורת השבט הישראלית מתחממת לאורה של הכתף המושלגת לפחות פעם אחת במהלך ההתבגרות של הילדים. מין טקס חניכה כזה.

לא תמיד שמים לב שבעלייה לאתר יש אנדרטאות לזכר לוחמי צה"ל, שהקריבו את חייהם כדי שיהיה לנו אתר לגלוש בו, ליהנות, לקפוא ולהתלונן שעדיף באוסטריה. בסמוך לחניון התחתון ניצבת אנדרטה לזכר 82 לוחמי גולני שנפלו בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור. ליד סמל צבא ההגנה לישראל חקוקים שמות הנופלים, וקטע משיר של חיים חפר לזכרם. לא הרחק משם, אנדרטה נוספת - לזכר 17 חיילים מגדוד 19 של חטיבת גולני שנפלו בקרבות על החרמון במלחמת יום כיפור. סלע אדיר מהגלבוע מזכיר אותם, ופסוק משיר של יצחק שלו.

בדרך לרכבל - תעצרו עם הילדים. גם כשאתם יורדים. זה לא מפחיד אותם. זה מפתח את החוסן הפנימי, את הסבלנות, את הציונות ואת המחויבות למדינה, ולפעמים גם להורים (ט.ל.ח).

עוטף ברחמים

את השיר "שלג על עירי" (קוראים לו "פירות חמישה עשר") כתבה נעמי שמר על יהודים בגולה, שבט"ו בשבט יושבים באיזו עיר אירופית מושלגת וטועמים פירות מארץ הקודש, וליבם נמס מגעגועים. געגועים למה? הרי הם לא הכירו את המחוזות הפיזיים שהם ערגו אליהם. היהודים שחיכו למשלוח פירות חמישה עשר (ט"ו בשבט) היו מאוהבים באתוס הציוני: "שלג על עירי/ שלג על פניי/ ובתוך הפרי כל געגועיי". תמר ותאנה הם כמו מכתב מאהוב שאין לו שם, כשאת נטועה בסביבה אנטישמית ומטפחת פנטזיה על חירות וביטחון.

בחודש שבט הזה החרמון מחבק את השלג, ואת המועד הסמלי, ואת המורשת, שמאלצת אותנו להיישיר מבט למספרים הבלתי הנסבלים של הנופלים על מזבח מזחלות הפלסטיק העתידיות של הילדים שלנו, ולאלה שנופלים עכשיו בחבל עזה. במציאות הישראלית דרוש עוז מיוחד כדי להשוות בין תגובות ישראליות פוסט־מודרניות או פוסט־ציוניות למובנוּת מאליה שאנחנו מייחסים לקרב על כיבוש החרמון - לבין חוסר המובנוּת מאליה שאנחנו מייחסים לקרב על כיבוש עזה.

את החרמון שחררנו בשלבים. התחלנו בקטנה ב־1967, ובלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר 1973 (אלוהים, מה יש לך מהתאריך הלועזי הזה) הסורים כבשו, והתחיל קרב ספציפי על מה שמכונה "שיא החרמון". מערכה שנמשכה גם אחרי הפסקת האש, ושנגמרה רק כשנחתם הסכם ההפרדה מול הסורים, ביולי 1974. כל כך הרבה דם על העיניים של המדינה. אם היינו מרכיבים אז את המשקפיים החרדתיים ולעיתים כפויי הטובה של ימינו, ייתכן שהיינו מצקצקים ואומרים: בשביל מה? מספיק נפלו שם חיילי האנדרטאות האלה, בואו נפרוש בשיא.

אחרת, אין לי הסבר לאופנה שבזה לכל מי שמעז לומר את האמת: פעם חבל עזה היה חבל ארץ יפה, פורח ותיירותי. נכון, מגזרית יש אנשים שנסעו גם לחרמון וגם לחוף קטיף, ויש אנשים שאידיאולוגית לא הסכימו אפילו לראות תמונות של המלון בנווה דקלים, ולא רק כי פינו אותו טרם המצאת הבוקינג.

חלק מהתנקות התודעה זה היכולת לעבד נתונים ללא הטיה פוליטית, ולהביט במשוואה שיצר פינוי גוש קטיף: אובדן הרתעה + פגיעה אנושה בביטחון. אם יהודים היו חיים בחבל עזה, ומדינת ישראל לא היתה שואפת מסם האונס של הטרנספר העצמי מרצון - "אז היה מצבי אחר", כמאמר המשוררת. גם מנת משכל בסיסית יכולה לעכל את שרשרת המזון שאנחנו גוררים מקמפ דיוויד 82', דרך התנתקות 05' לטבח 23'. ברור שלוקח זמן להסתכל לקונספציה בעיניים, אבל עד שזה קורה - אפשר לפחות לשתוק.

תיירות חבל עזה

יש אופנה חדשה: מי שמעודד התיישבות בעזה ובגוש קטיף הוא אויב העם, והורה שרוצה לחזור לביתו שבעוטף הוא אויב ילדיו. הציבור עדיין צופה בטלוויזיה ונושא עיניים אל הנהגה משודרת, שמחבקת את המגורים של אנשי העוטף באופקים ואת תוגת המלונות הבלתי נסבלת של המפונים שהופכים למהגרים.

מציאות בלתי נסבלת מולידה אופנות תקשורתיות קשות, אבל כשם שמטרות נתניהו במלחמה סותרות את עצמן - כך גם הקו התקשורתי המיינסטרימי לכאורה: אי אפשר לגנות את הממשלה על כך שהיא לא משליטה ביטחון, ובו בזמן ללגלג על מי שמציע את פתרון כיבוש עזה והתיישבות קטיף, או על מי שלוקח את גורלו בידיו ומחליט לשקם את חייו בעוטף. אם עזה תהיה ישראלית, בעוטף עזה יישנו בשקט. אם בעוטף ייקחו יוזמה, המדינה תיאלץ ליישר קו.

מי שמכיר את המצב במלונות המפונים יודע שיש טיול שנתי, אבל אין "שנת טיול". נופש עשוי להפוך לכלא, וילדים בלובי של בית מלון זה מתכון לחורבן מנטלי. אבל כשעיתונאי "ידיעות אחרונות" מתן צורי מתראיין בפאנל בחדשות 13 על כך שאין מנוס, ושלמרות המצב הבלתי אפשרי והאקדח מתחת לכרית הוא בוחר לשוב לביתו שבעוטף עזה - הפאנל השמאלני המובהק מזדעזע מההפקרות ההורית.

וכששרי הליכוד (איפה אתם באמת, חמודים) משתתפים בכנס על התיישבות בחבל עזה, הריקושטים עפים: "מיקי זוהר רוצה שנפסיד בהאג", אומרת כתבת חדשות 12, וידוענית אחרת מגיבה: "הצעת חוק - נבחר ציבור שקורא להתיישב בחבל עזה יהיה מחויב לגור שם בעצמו עם ילדיו ולהשתתף בכיתת הכוננות". חבל שהנ"ל לא הזכירה שהיא מתפרנסת גם מנדל"ן ביוון, ולא מסונכרנת עם פתיחת כיתות הכוננות במרחב השרון.

אבל בואו נתרכז: החרמון יכול היה להיות שדה קרב מגונה, הכבשה הלבנה־שחורה, בדיוק כמו חבל עזה. למה אנחנו מתעקשים לעשות יח"צ גרוע לדקלים של גוש קטיף?