החיבוק של האג

בעולם כל כך מבולבל יש עדיין מוסכמות פשוטות שכולם מעריכים, ונדמה שהראשונה שבהן היא מחויבות של הורים לילדים. גם בתרבויות המתקדמות ביותר, אהבת אם פשוטה וטבעית היא הדבר הבסיסי שבני האדם ניזונים ממנו מרגע היוולדם, לומדים להעריך ככל שהם מתבגרים, ומוקירים גם כשהם מביטים בו מרחוק (הכותבת מתנסחת בלשון נקבה כי היא אמא, הקוראים מוזמנים לבצע התאמות על פי מגדרם).

התרבות המודרנית מספיק מפותחת כדי להכיל אל-הוריות בדיוק מפני שהיא יודעת עד כמה המחויבות ההורית תובענית - לא חייבים להביא ילדים לעולם, אבל מרגע שהתחלת זו האחריות שלך לטפל בהם ולדאוג להם. זכורה לרע הקוקייה ב"דירה להשכיר" של לאה גולדברג, אחת היוצרות האל־הוריות המפורסמות שלנו, שהוקיעה בריש גלי את הייצוג של האם שלא יודעת לשמור על הצאצאים. הארנבת, שמגיעה לבחון את הנכס, מסרבת להשתקע בבניין בגלל שכנתה הקוקייה, ואומרת: "איך אשב פה, אם לעשרים ארנבות, עם קוקייה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקינים זרים. כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו מהם ילדיי? נעלבה הקוקייה, והארנבת הלכה לה".

הקוקייה כנראה לא מודעת לכך שהיא לא שומרת על הילדים שהיא מביאה לעולם בכמויות, וכשהציבו לה מראה - נפגעה והתחפפה מהשטח. הארנבת כאילו פחדה על הילדים שלה, אבל אולי גם על הסטנדרטים ההוריים, אי אפשר לדעת. לאה גולדברג בזה בוז עמוק לאימהות שלא מבינות את גודל האחריות המוטלת על כתפיהן, ומראש בחרה לא להיכנס לאירוע המשפחתי הזה. מודעות עצמית. רספקט.

נכון, המדע טוען שביולוגית משתחררים בלידה הורמונים שהופכים אותך לאם דאגנית קשובה וחרדה. יאללה יאללה. אין הורמון שהפוסט־מודרניזם והרצון להיות אישה עצמאית ומשוחררת לא ניצח. בסוף זה הכל שאלה של ערכים, חזון ועבודה קשה.

ממצב ארנבת למצב קוקייה

האם הישראלית היא אחד מסמלי המלחמה הזאת. בראשית הקרבות השוו את העוצמות של הלביאה היהודייה, שמחנכת לשלום ולשירות בצבא ואפילו מספידה בגו זקוף, לתשבחות שהאם הפלשתינית מרעיפה על הילד המחבל שלה אחרי שהוא מסיים לטבוח בקיבוץ השכן ומתקשר לעדכן. זו מול זו העלו מסבירנים קווים משווים לטלגרם, וחשבו שככה העולם יראה שישראל צודקת.

אבל זה לא מספיק שהאימהות היהודיות נשארות נאמנות לקו ההורי שהביא לעולם את הילדים האלה. גם מדינת ישראל צריכה להישאר נאמנה: לקו ההורי ששלח לקרב את החיילים, ששלח לעוטף את האזרחים, שממשיך לשבץ בלוח השנה את יום העצמאות של המדינה הזאת.

האחריות ההורית של המדינה עוברת ממצב ארנבת למצב קוקייה, ואת הסדק הזה חוגגים אויבינו במדינות ערב, ועם הסדק הזה שמחים לאידנו בהאג. אפשר להבין אותם. כל בן אנוש יביט ויזדעזע, כל הורה יתמה למראה עיניו.

אישה שהשכן חטף לה את הילד ב-7 באוקטובר, והיא במקרה משמשת גם איש האחזקה של הבניין, מכריזה ב-8 באוקטובר שאין חשמל, מים ואינטרנט כל עוד הילד שלה לא חוזר.

אמא לביאה תתאפק שלא להגיע עם חפץ חד אל מי שמחזיק בבן שלה, רק כדי לא לפגום באסטרטגיה שתגרום לטיפש האכזר להישבר ולשחרר את הגור. גם אם לאם הזאת יש שונאים מבין השכנים האחרים בבניין, הם יעריכו כל אקט איתן שלה בדרך לשחרור הילד החטוף, כי הורות היא ערך שגם העולם הישן וגם העולם החדש מאמינים בו ומזדהים איתו. אבל במקרה שלנו, האם - להלן מדינת ישראל - לא זו בלבד שלא נקטה אסטרטגיה שנוקטת אם נורמלית, היא למעשה בחרה לעקוד את יצחק. השכנה עם הבן החטוף נכנסה למטבח והכינה משלוחי מנות לחוטף ולבני משפחתו. בהתחלה אפשר אולי היה לחשוב שיש כאן אסטרטגיה אחרת שתסיח את דעת החוטפים, אבל מהר מאוד התברר שעם הורים כאלה - מי צריך אויבים?

פעם היה עם נבחר שאכפת לו מעצמו. פעם בתוך משפחת העמים הייתה משפחה אחת קטנה וישראלית, שבה ההורים עשו הכל בשביל הילדים שלהם. היום? בשביל כרטיס לחוג הסילון הם ישכחו את הילד בצהרון עד כיתה י"ב. וההורים האלה הם כל מי שעומד בראשנו, והילד הזה הוא אנחנו.

היום יעמיד למשפט

משלוח התרופות שנכנס השבוע כדי "לסייע לחטופים" הוא תמונת הניצחון. של חמאס. מדינת ישראל התפרקה סופית מהכבוד העצמי שלה ומהמחויבות לביטחון אזרחיה. תינוקות, זקנים, חיילות ובחורים שחווים התעללות בשבי כבר שלושה חודשים לא זקוקים לתרופות, כי כבר אין תרופה שתוכל לסייע. כשמדינת ישראל רואה במשאית של תרופות לחטופיה הישג, אחרי מאות משאיות סיוע הומניטרי שהגיעו אל מי שמתעללים במיטב בניה ובנותיה, היא לועגת למיטב הזה, היא מבזה את עצמה והיא מכריזה שערך החיים במדינת ישראל השמיד את עצמו.

אפשר להבין את חוסר האמון שרוחשים לנו בעולם - כך לא מתנהג הורה שחוטפים את ילדיו, מתעללים בבנותיו ורוצחים את משפחתו. כך לא מתנהגת מדינה תחת איום קיומי; מדינה שאחרי שלושה חודשי לחימה מפחדת מהמילה כיבוש ומהשוגר-דדי ביידן, מעדיפה לסגת דה-פקטו מגבולותיה וליישב את המפונים "זמנית", מפקירה לנפשם את חסרי הבית מגבול הצפון והדרום, את המילואימניקים שעזבו הכל כדי לנצח וגילו שהממשלה לא בעניין, את החטופים שראו משאיות סיוע עבור העזתים ואפס כישורי משא ומתן עבורם.

מגיע לנו לעמוד למשפט בהאג, אבל לא על היחס לערבים - על היחס ליהודים.