אל תפריעו להם לנצח

למועקה שמלווה בחודשים האחרונים את הלילות, זו שמביאה עימה בשש בבוקר את הפרסום שהותר, את השמות ואת הפנים, נוספה בליל רביעי עוד תחושת חרדה. אבל להבדיל, זו אינה חרדה ממי שיהיה, אלא דווקא ממה שהיה.

אנחנו זוכרים מה היה פה. קשה לשכוח. אסור לשכוח. גם שלושה חודשים של מלחמה ושל שכול בכל שכונה לא יכולים לעמעם את הזיכרון, כיצד התנהגנו לפני 7 באוקטובר. איך הוויכוח הכי דמוקרטי על איזון בין רשויות הפך לקטטה לאומית שאין ממנה מוצא. כיצד ככל שהקשר הפוליטי והמשפטי הלך והסתבך, עלו מחיריו של הפולמוס בכל השדות הישראליים: בכנסת, בצבא, בכלכלה, ברחוב, במשפחה.

טבח השבת השחורה היה יקיצה: מחלום רע - אל תוך סיוט מציאותי. מצד אחד, נסחפנו כולנו למלחמה למיגור החושך, מתוך אחדות השליחות והמטרה. מהצד האחר, ניסינו לשכנע את עצמנו שהחלום הרע נותר מאחור. שטפנו פנים, ובעל כורחנו התפכחנו. שסע? קרע? פילוג? ביחד ננצח.

אבל גם בזמן פיכחון; גם בשעות שבהן עשרות אלפי חיילים מחרפים את נפשם בעזה; גם בזמן ש־129 ישראלים עדיין נמצאים בשבי חמאס; גם בחודשים שבהם המוני מילואימניקים מפסידים את העסק לטובת הגנה על המולדת; גם כשרבבות ישראלים גרים במלונות ובמגורים ארעיים; וגם אחרי שבועות ארוכים שבהם חברה אזרחית התגייסה בלי צו כדי לסייע ולהציל חיים - גם בזמנים הגורליים הללו, טיפחנו לעצמנו אשליות.

אמרנו שמעכשיו שום עילה משפטית לא תסיט את מבטנו מהאיום הקיומי שרוחש עלינו מכל עברי המזרח התיכון. היינו בטוחים שאף ועדת מינויים לא תשכיח מאיתנו כיצד מחדל ואדישות התירו דריסת רגל לזוועות חמאס. שכנענו את עצמנו שלמדנו לקח, שפתחנו דף חדש. אבל למעשה, רק תחבנו סימנייה בעמוד הכי מפחיד בספר.

ההדלפה מבין כותלי ביהמ"ש העליון, שרומזת על כך שבג"ץ אמור לבטל את התיקון לחוק עילת הסבירות, היא בדיוק מה שמדינת ישראל לא צריכה עכשיו. לא את ההדלפה, ולא את הפסיקה - ולא משנה אם היא תהיה אקטיבית או פאסיבית. מדינת ישראל לא צריכה עכשיו את הפרשנים ואת עורכי המהדורות המשולהבים, היא לא זקוקה לח"כים המצייצים, והיא לא צריכה ולא רוצה רחובות של מחאה וסוסים עם פרשים.

דמות המדינה משתקפת בלוחמים

ומהי המדינה? דמותה משתקפת בימים אלה אך ורק דרך לוחמיה בחזית. זה ניכר בכל היבט - משיאי שיעורי הגיוס לקרבי ועד למאות סיפורי הגבורה, מלכידות השורות ביחידות ועד לרשימות הנופלים, מכל יישוב, מכל מגזר. עם אחד, צבא אחד.

וכשתבנית נוף המדינה היא לוחמיה - אסור לפגוע ולו בשבריר מיכולתם לנצח במערכה הזו. המ"פ בגבעתי לא צריך להיות מוטרד אם חייליו מעודכנים בתוצאות ההצבעה בין שופטי בג"ץ; הטייס ב"אדיר" לא מעוניין בציוצים על "מלחמת אחים"; ומפעיל ה־D-9 לא ממתין לפריצות הטלוויזיונית מקפלן. הם פשוט לא.

הלוחמים הללו עסוקים 24/7 בלהבטיח שמשפחות ישראליות יוכלו לחזור ולחיות את חייהן בבתיהן, ללא חשש. זו תחושה פנימית שכל אזרח נלחם עליה בליבו בחודשים האחרונים - גם אסתר חיות, יריב לוין ושקמה ברסלר. צה"ל מיישם את המלחמה הזו בחזית. חיילים נהרגים מדי יום עבורה.

לוחמינו בעזה הם רק מיעוט מספרי מאוכלוסיית מדינת ישראל, אבל כיום הם העיקר. רק הם חשים על בשרם את הדחיפות הקיומית שמתחילה להתפוגג אצל רבים מאיתנו. אל תפריעו להם לנצח.